בקשתה של עכסה מאביה כלב בן יפונה חושפת רגע דרמטי של דאגה לעתיד הכלכלי וההתיישבותי. לאחר שקיבלה נחלה, היא מבינה כי ללא מקורות מים, הקרקע לא תוכל לקיים אותה ואת משפחתה, ולכן היא פונה לאביה בבקשה להשלים את נדונייתה.
במישור הפשטני של הכתוב, עכסה פותחת במילה הָבָה, שמשמעותה פשוט תן [מצודת ציון], ומבקשת בְרָכָה, כלומר מתנה, מנחה או תוספת לנחלה [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. הסיבה לבקשתה היא: כִּי אֶרֶץ הַנֶּגֶב נְתַתָּנִי, במשמעות של נתת לי [מצודת ציון]. הנגב מסמל יובש, ולכן כוונתה היא שהשטח שקיבלה, ככל הנראה באזור העיר דביר, הוא חלקת שדה יבשה לחלוטין שאין בה מעיינות טבעיים [מצודת דוד, מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ].
כדי לפתור את מצוקת המים, היא מבקשת: וְנָתַתָּה לִּי גֻּלֹּת מָיִם. המילה גֻּלֹּת מתפרשת כמעיינות ומקורות מים שניתן להשתמש בהם להשקיית הארץ [מצודת ציון, ביאור שטיינזלץ]. שטח כזה מוגדר כ"שדה בית הבעל", כלומר מקום צחיח הזקוק להשקיה מתמדת [רש"י]. כלב נענה לבקשתה ונותן לה אֵת גֻּלֹּת עִלִּית וְאֵת גֻּלֹּת תַּחְתִּית, חלקה שיש בה מעיין נובע הן ממעל והן מתחת, באזור חברון [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ, מצודת ציון].
הפרשנים שמים לב להבדלי נוסח מעניינים בין פסוק זה לבין הפסוק המקביל לו בספר יהושע. בעוד שכאן עכסה אומרת הָבָה לִּי, ביהושע נכתב "תנה לי". הבדל בולט נוסף הוא שכאן המילים עִלִּית ותַּחְתִּית מופיעות בלשון יחיד, ואילו ביהושע הן מופיעות בלשון רבים ("עליות" ו"תחתיות"). ההסבר לכך הוא שבספר יהושע לשון הרבים מתייחסת למעיינות עצמם, ואילו בפסוקנו לשון היחיד מתייחסת לחלקת השדה האחת שבתוכה נמצאים המעיינות הללו [רד"ק, מנחת שי].
לצד הפשט, הפסוק זוכה גם לרובד פרשני אלגורי עמוק. על פי גישה זו, המונח אֶרֶץ הַנֶּגֶב אינו מתאר רק מציאות גיאוגרפית, אלא רומז לבעלה של עכסה, עתניאל בן קנז, אדם שביתו "מנוגב" וריק מכל שפע חומרי, ואין בו שום דבר מלבד לימוד תורה [רש"י, חומת אנך]. מתוך מציאות זו היא מבקשת גֻּלֹּת מָיִם, כלומר פרנסה ושפע חומרי בזכות התורה שנמשלה למים. תגובתו של כלב המעניק לה את המעיינות נעשית בלב שלם ובשמחה, כאשר מתן המעיינות הכפול מסמל זכייה כפולה: המים העליונים רומזים לזכות התורה הרוחנית, והמים התחתונים מסמלים את השפע והפרנסה הגשמית שניתנו לה [חומת אנך].