כיבוש ירושלים מהווה נקודת ציון היסטורית המחברת בין מלחמות העבר לבין שלבי ההתבססות של השבטים בארץ ישראל. תיאור המערכה על העיר מעורר נידון פרשני באשר לתזמון המדויק של המלחמה.
גישה אחת מסבירה כי המילים וַיִּלָּחֲמוּ בְנֵי יְהוּדָה מתייחסות לזמן עבר, ומהוות תזכורת למלחמה שכבר התרחשה בימי יהושע בן נון, אשר הכה את מלך ירושלים יחד עם שאר מלכי כנען [רד"ק]. עם זאת, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמלחמה המתוארת כאן התרחשה בפועל רק לאחר מות יהושע. על פי קו מחשבה זה, אמנם יהושע הרג את מלך ירושלים כשיצא להילחם מולו מחוץ לעיר, אך התושבים עצמם נותרו לשבת בתוכה. לכן, הפסוק מדגיש שבני יהודה נלחמו בעיר ולכדו אותה, כלומר את התושבים, לאחר שמלכם כבר לא היה בין החיים [אלשיך, אברבנאל]. מלחמה מאוחרת זו נועדה להעניש את יושבי העיר על שמרדו, אך כיבוש זה של בני יהודה כלל רק את העיר עצמה ולא את המצודה שבה, שנותרה בידי היבוסים ולא נכבשה עד לימי דוד המלך [מלבי"ם].
באשר לאופן החרבת העיר, הכתוב מציין כי וְאֶת הָעִיר שִׁלְּחוּ בָאֵשׁ. משמעות הביטוי היא שהם הבעירו אש בכל חלקיה של העיר [רש"י]. השימוש המיוחד בפועל "שלחו" נובע מכך שהאש פועלת כמו שליח; ברגע שאדם מבעיר אותה במקום אחד, היא עושה את שליחותה, מתפשטת מעצמה ממקום למקום ושורפת הכל [מצודת ציון]. במובן עמוק יותר, פעולה זו מבטאת כי באמצעות האש שילחו בני יהודה את העיר ממצב של קיום אל מצב של חידלון והיעדר מוחלט [מלבי"ם].