לאחר תפיסת האיש, מתבצעת הפריצה לעיר תוך קיום ההבטחה שניתנה לו, ומתבררת עוצמת ההשגחה האלוהית על הכובשים.
וַיַּרְאֵם אֶת מְבוֹא הָעִיר – האיש הראה לכוח הישראלי את פתח העיר. הדרך שבה עשה זאת הייתה חשאית: הוא רמז והצביע באצבעו, כדי שאף אדם אחר לא יבחין בכך [רש"י, רד"ק]. מבחינת נוסח המקרא, במקורות קדומים המילה מְבוֹא נכתבת בכתיב מלא עם האות וי"ו, כפי שהיא מופיעה בפסוק הקודם [מנחת שי].
לאחר שחדרו פנימה, וַיַּכּוּ אֶת הָעִיר לְפִי חָרֶב [ביאור שטיינזלץ]. הניצחון המוחץ הושג על ידי השומרים לבדם, דבר שהמחיש להם כי ה' נמצא עמם ומסייע להם לנצח מעטים מול רבים [מלבי"ם].
וְאֶת הָאִישׁ וְאֶת כָּל מִשְׁפַּחְתּוֹ שִׁלֵּחוּ – כלומר, שחררו אותם לחופשי ולא הרגו אותם יחד עם שאר אנשי העיר, כגמול על עזרתם [מצודת דוד, ביאור שטיינזלץ]. הכתוב מציין זאת במפורש כדי להדגיש שהשומרים נהגו ביושר ועמדו בהבטחתם. מעבר לכך, אזכור שילוחו של האיש נועד למנוע בלבול גיאוגרפי, ולהבהיר כי העיר לוז שנכבשה כאן אינה אותה העיר לוז שבארץ החתים, שאותה יבנה האיש עצמו לאחר שישוחרר [מלבי"ם].