מצוקתו של שבט דן בניסיונו להתנחל בנחלתו ניכרת במיוחד, כאשר הוא נאלץ להתמודד עם התנגדות קשה שדוחקת אותו לעמדת התגוננות באזור ההררי [מלבי"ם]. הפלשתים יושבי השפלה לא היו היחידים שמנעו מבני דן להרחיב את נחלתם, אלא גם האמורים, שייתכן כי פעלו כבני בריתם, הצרו את צעדי השבט [ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים מסבירים את המילה וַיִּלְחֲצוּ מלשון דחיקה והצרה, כמו אדם הנדחק אל הקיר [מצודת ציון]. האמורים דחקו את בני דן הָהָרָה – כלומר, אילצו אותם להישאר בהר, ולֹא נְתָנוֹ, משמע לא הניחו ולא אפשרו להם לרדת אל העמק ולהתפשט בו [מצודת דוד, מצודת ציון].
המאבק בין הצדדים לא נעצר בכך, אלא התפתח בשלבים. בתחילה, האמורים הסתפקו בחסימת דרכם של בני דן אל העמק. אולם, מתוך תוכנית לגרש את בני דן מעט מעט, ולאחר שראו כי גברה ידם, החליטו האמורים לעלות אל ההר עצמו במטרה לכבוש גם אותו מידי השבט [אברבנאל, מלבי"ם]. מצב חמור זה עורר לבסוף את רחמיהם של בני שבט יוסף השכנים, אשר נחלצו לעזרת אחיהם בני דן, נלחמו באמורים והפכו אותם למס עובד, אף שגם הם לא הורישו אותם לחלוטין [אברבנאל].