שיתוף הפעולה הצבאי בין שבטי יהודה ושמעון יוצא אל הפועל במערכה משותפת נגד הכנענים, תוך מימוש ברית אחים. הכתוב מציין כי וַיֵּלֶךְ יְהוּדָה, כלומר שבט יהודה יצא לעזור לשבט שמעון בכיבוש נחלתו, כהשלמה להסכם המוקדם שנקבע ביניהם לאחר שיהודה סיים לכבוש את עריו המרכזיות [מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ]. התקפה זו התרחשה מיד לאחר שבני הקיני עזבו את סביבת הכנענים, משום שידעו מראש על כוונת יהודה לצאת למלחמה [אברבנאל].
הצלחתם הצבאית של לוחמי שבט יהודה לא נשענה על כוחם הפיזי בלבד, אלא עמדה להם זכותו הרוחנית של עתניאל בן קנז (משבט יהודה) שהיה שקוע בלימוד תורה, ובזכות תורתו הצליחו הלוחמים במערכה [חומת אנך].
היעד לכיבוש היה העיר צְפַת, והפרשנים מדגישים כי בוודאות אין הכוונה לעיר צפת המוכרת כיום באזור הגליל [ביאור שטיינזלץ]. על תוצאות הלחימה נאמר וַיַּחֲרִימוּ, מונח המבטא אבדון מוחלט וכיליון [מצודת ציון]. בפועל, משמעות החרם הייתה הריגת כל יושבי העיר, אך ללא לקיחת ביזה ושלל מתוכה [ביאור שטיינזלץ]. בעקבות ההרס המוחלט שונה שמה של העיר ונקרא חָרְמָה (כאשר האות חי"ת מנוקדת בקמץ [מנחת שי]), על שם פעולת החרם שבוצעה בה [ביאור שטיינזלץ].