הותרת עמי כנען בארץ וההשלמה עם נוכחותם מהוות את נקודת השפל של תהליך הכיבוש, המסתיימת בשרטוט קו גבול של קבע בין ישראל ליושבי הארץ. המילים וּגְבוּל הָאֱמֹרִי קשורות לתיאור הקודם על כישלון השבטים להוריש את העמים המקומיים. הפרשנים מסכימים כי בית יוסף לא הצליחו לגרש את האמורי מנחלתם, ובמקום זאת הפכו אותם לעובדי מס [מצודת דוד, אברבנאל]. כתוצאה מכך, שטחם של האמורים נותר על כנו והשתרע מִמַּעֲלֵה עַקְרַבִּים מֵהַסֶּלַע וָמָעְלָה [רד"ק, ביאור שטיינזלץ].
קביעת הגבול מקבלת משמעות חמורה הרבה יותר מעבר למציאות הגיאוגרפית. המצב שנוצר משקף מציאות שבה שני עמים כורתים ברית ביניהם ומגדירים גבולות נחלה מוסכמים [מלבי"ם]. התנהלות זו עמדה בניגוד מוחלט לציווי של ה', ואף מהווה הקדמה להבנת חטאיהם של ישראל בתקופה זו. בעוד שבתחילת הדרך שבטי יהודה ויוסף זכו להצלחה צבאית ולעזרת ה' כאשר יצאו להילחם כראוי, הרי ששאר השבטים מרו בציווי האלוהי. הם בחרו לכרות בריתות עם העמים המקומיים במקום להורישם, מה שהוביל לכך שעמים אלו הפכו למכשול מתמיד עבורם. מציאות עגומה זו, של השלמה עם גבולות האמורי, היא שעוררה את כעסו של ה' והובילה להגעת מלאך ה' בפרק הבא כדי להוכיח את העם על מעשיהם ולבשר על הרעות שיימשכו מכך [אברבנאל, מלבי"ם].