יצא לכם פעם להסתכל על הים ולחשוב כמה סוגים שונים של דגים חיים שם? בניגוד לחיות ולעופות, לדגים אין שמות בתורה. בגלל שאי אפשר לקרוא לכל דג בשמו, התורה נותנת לנו סימנים ברורים מאוד כדי שנדע איזה דג מותר לאכול. הסימן הראשון הוא סְנַפִּיר, שזה האיבר שעוזר לדג לשחות במים. הסימן השני הוא קַשְׂקֶשֶׂת, שזה כמו שריון קטן שמכסה את הדג. אבל שימו לב, לא כל שריון נחשב. כדי שהדג יהיה טהור, הקשקשים חייבים להיות כאלה שאפשר לקלף מהעור שלו בקלות.
חכמים גילו לנו חוק מעניין בטבע: לכל דג שיש לו קשקשת, בטוח יש גם סנפיר. אם כך, למה התורה ביקשה שנבדוק את שני הסימנים? פשוט כדי שההלכה תהיה הכי ברורה שאפשר ולא נתבלבל לעולם. יש גם סיבה מיוחדת לסימנים האלה. דגים עם סנפירים וקשקשים בדרך כלל חיים בחלק העליון והנקי של המים. הם נהנים מהשמש והאוויר, ולכן הם בריאים לנו. לעומתם, יצורים בלי הסימנים האלה לרוב מסתתרים בבוץ העמוק והקר בקרקעית.
התורה מסבירה שהדגים הטהורים חיים בַּיַּמִּים, שהם מקווי המים הגדולים והמלוחים, וּבַנְּחָלִים, שהם מים מתוקים וזורמים. מעבר להלכה, יש כאן סוד יפהפה. המים משולים לתורה, ומי שלומד תורה צריך להיות כמו דג טהור. הוא צריך סנפיר כדי לדעת לשחות בחוכמה בתוך הלימוד, אבל הוא חייב גם קשקשת, שזה אומר להיות עטוף בשריון של מעשים טובים והתנהגות יפה.