יצא לכם פעם להסתכל מקרוב על כפות הרגליים של כלב או של חתול? בניגוד לפרה או לכבשה שיש להן פרסות קשיחות, לחיות האלו יש כריות רכות ואצבעות נפרדות. התורה קוראת לחיות מהסוג הזה הולך על כפיו, כלומר חיות שדורכות על בשר כף הרגל שלהן, כמו למשל דובים, זאבים, שועלים וחתולים.
כדי שנהיה בטוחים בדיוק באילו חיות מדובר, התורה מוסיפה שמדובר בכל החיה ההולכת על ארבע. התוספת הזו עוזרת לנו להבין שהכלל לא מדבר על בני אדם או על עופות, כי הם הולכים על שתיים, אלא רק על חיות בר שהולכות על ארבע רגליים.
אז מה הדין של החיות האלו? התורה אומרת עליהן טמאים הם לכם. המשמעות היא שהחיות האלו מעבירות טומאה על ידי מגע. חיה שמתה נקראת נבלה, והמילה בנבלתם מדגישה שהטומאה עוברת אלינו רק אם ניגע בהן אחרי שהן מתו. כשהחיות האלו בחיים, מותר לגמרי לגעת בהן והן לא מטמאות אותנו. אם אדם בכל זאת נגע בנבלה של חיה כזו, ואפילו אם הוא נגע רק בחתיכה קטנה ממנה, הוא הופך לטמא. התורה קובעת שהוא יטמא עד הערב, כלומר הטומאה שלו תעבור כאשר יגיע הערב.