דיני הטומאה והטהרה מקבלים כאן פירוט מעשי, המגדיר כיצד מועברת טומאה מבעלי חיים מתים אל חפצים יומיומיים, ומהו תהליך ההיטהרות הנדרש. הכתוב משרטט אבחנות מדויקות בין סוגי חומרים, צורת הכלים וייעודם, ומציג מנגנון טהרה מדורג.
הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שהמילים מהם במותם חוזרות ומתייחסות לכלל בעלי החיים הטמאים שהוזכרו קודם לכן בפרשה, כגון בהמות, חיות ושרצים. התורה המתינה עד לשלב זה כדי לסכם את דיני טומאת הכלים, משום שהם חלים באופן שווה על כל סוגי הטומאות הללו [רמב"ן, הטור הארוך, ביאור יש"ר]. מנגד, על פי המדרש, מילים אלו מלמדות גם על טומאת אבר שנתלש מבעל חיים. המילה במותם מגדירה שמוות של בעל חיים גורם לאבר שהיה תלוי ומדולדל להיחשב כמנותק לחלוטין ונופל, ולכן הוא מטמא. זאת בניגוד לשחיטה כהלכתה, שאינה גורמת לאבר מדולדל להיחשב כנופל [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן].
הפסוק מונה שורת חומרים שמהם עשויים כלים: מכל כלי עץ או בגד או עור או שק. הפרשנים מסכימים כי המילה שק משמשת כאב טיפוס לכל שאר החומרים המוזכרים. כשם ששק נועד להכיל בתוכו דברים (יש לו "בית קיבול") והוא נייד וניתן לטלטול כשהוא מלא או ריק, כך כל הכלים העשויים מעץ, בגד או עור מקבלים טומאה רק אם הם בעלי קיבול וניתנים לטלטול. לכן, כלים שטוחים ללא קיבול אינם נטמאים. כמו כן, כלי עץ ענקיים וכבדים (המכילים כמות של ארבעים סאה) שאינם נועדו לטלטול, אינם מקבלים טומאה [תורה תמימה, מלבי"ם, חזקוני, רש"ר הירש, רד"צ הופמן, רלב"ג].
לגבי פירוט החומרים עצמם:
מכל כלי עץ בא למעט ולהוציא מכלל זה כלי אבן וכלי אדמה, שאינם נטמאים בדרך זו [רשב"ם].
או בגד מתייחס לאריגים טווים וארוגים מצמר, פשתים, משי ועוד. תוספת המילה "או" באה לרבות סוגי בדים נוספים, בתנאי שיש בהם גודל מינימלי לקבלת טומאה (שלוש על שלוש אצבעות בבגדי צמר ופשתן, ושלושה על שלושה טפחים בשאר בדים) [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, רש"ר הירש].
או עור מתייחס לעורות של בעלי חיים הגדלים ביבשה בלבד, ומכאן שעורות של חיות ים אינם מקבלים טומאה כלל [תורה תמימה, מלבי"ם, צפנת פענח, רד"צ הופמן].
או שק הוא אריג העשוי משיער בעלי חיים, כגון נוצת עזים או שיער חזיר. גם כאן נדרש שהחומר יהיה טווי וארוג, ולכן חבלים פשוטים אינם נטמאים [ביאור יש"ר, חזקוני].
כדי שהחפץ יקבל טומאה עליו להיות כל כלי אשר יעשה מלאכה בהם. כלומר, נדרש שזה יהיה כלי מוגמר ושלם שעושים בו פעולה של ממש. הגדרה זו מוציאה מכלל טומאה חומרי גלם, כיסויים פשוטים שאין עושים בתוכם שום מלאכה [רשב"ם, חזקוני, העמק דבר], וכן נרתיקים או חיפויים שנועדו רק לשמור על כלים אחרים ואינם משמשים למלאכה בפני עצמם [רלב"ג, מלבי"ם, צפנת פענח].
תהליך הטהרה מתחיל בהוראה במים יובא, שמשמעותה טבילה במקווה. הלשון מרמזת על כך שכל הכלי כולו חייב להיכנס למים בבת אחת, בדומה לשקיעת השמש המתרחשת בשלמותה, ואין תוקף לטבילה של חצאי כלים בנפרד [צפנת פענח, חזקוני, מלבי"ם, רש"ר הירש].
סיום הפסוק מעורר תמיהה, שכן הוא קובע וטמא עד הערב וטהר. הפרשנים מסבירים כיצד ייתכן שהכלי יהיה טמא וטהור בו זמנית, ומבארים שמדובר בטהרה מדורגת. גם לאחר שהכלי הוטבל במים, הוא עדיין נחשב טמא בכל הנוגע לאכילת תרומה וקודשים, וטהרתו המלאה לדברים אלו תושלם רק עם שקיעת השמש (הערב שמש). לעומת זאת, לגבי אכילת חולין (מזון רגיל) ומעשר, הכלי נחשב טהור מיד עם עלייתו מהטבילה מבעוד יום. התורה הדגישה את ההמתנה עד הערב משום שזהו הסטנדרט המחמיר הנדרש לקודשים [רש"י, רמב"ן, מזרחי, שפתי חכמים, מלבי"ם].