עולם המים נסתר ברובו מעין אדם, ולכן התורה אינה מונה את הדגים הטהורים והטמאים בשמותיהם הפרטיים כפי שעשתה בבהמות ובעופות, שכן לא ניתנו להם שמות מוגדרים [חזקוני, פענח רזא]. תחת זאת, התורה מציגה סימני טהרה כלליים, ומדגישה כי היצורים שאינם נושאים סימנים אלו, המהווים את רוב שוכני המים, אסורים באכילה [ביאור שטיינזלץ].
הסימנים הנדרשים הם סְנַפִּיר וְקַשְׂקֶשֶׂת. הסנפירים הם האיברים שבעזרתם הדג שט, ואילו הקשקשים הם קליפות עגולות דמויות ציפורן הניתנות לקילוף ולפשיטה מעור הדג ביד או בסכין, בדומה לקליפת אילן. קליפה שקבועה בעור ואינה ניתנת להסרה כלל אינה נחשבת לקשקשת טהורה [מיני תרגומא]. דרישת סימנים אלו נובעת מכך שהם מעידים על מזג בריא ועל חומר גוף עדין ודק, המותאם למזון האדם. הקשקשים מעידים על חום טבעי המברר את החומר, והסנפירים מאפשרים תנועה קלה הדוחה את הפסולת מהגוף, בניגוד ליצורי מים בעלי קליפה קשה המעידה על חומר גס ועכור [רלב"ג].
במבט ראשון, פסוק זה נראה כחזרה מיותרת על הנאמר שני פסוקים קודם לכן, אך הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בַּמָּיִם נוספה כדי לחדש הלכה מעשית חשובה. התורה מדגישה כי הקפדתה על הימצאות הסימנים היא דווקא בעת שהדג נמצא במים. לפיכך, דג שהיו לו קשקשים בעודו שוחה, אך הוא השיר אותם מיד עם העלאתו ליבשה, מותר לחלוטין באכילה ואינו נאסר בשל חסרונם מחוץ למים.
בסיום הפסוק מופיעה הקביעה שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. כפילות זו, לאחר שהדבר כבר נאמר בפסוקים הקודמים, באה ללמד כי האיסור אינו מוגבל לאכילה בלבד, אלא חל גם על איסור סחורה; אסור לאדם לסחור בדגים טמאים או להפיק מהם רווח כלכלי [מלבי"ם, חזקוני, תורה תמימה]. עם זאת, למרות הריחוק הנדרש מהם, התורה מגדירה אותם כ"שקץ" ולא כ"טמאים", שכן בניגוד לנבלת בהמה, פגרי דגים טמאים אינם מעבירים טומאה לאדם הנוגע בהם [רלב"ג].