יצא לכם פעם להסתכל אל תוך הים ולחשוב כמה סוגים שונים של יצורים חיים מתחת למים? בגלל שעולם המים נסתר מאיתנו, התורה לא כותבת את השמות של כל הדגים המותרים והאסורים, כמו שעשתה עם הבהמות והעופות. במקום זה, התורה נותנת לנו סימנים כלליים. רוב היצורים בים שאין להם את הסימנים האלו אסורים באכילה.
כדי שדג יהיה מותר, צריכים להיות לו סְנַפִּיר וגם קַשְׂקֶשֶׂת. הסנפירים הם האיברים שעוזרים לדג לשחות. הקשקשים הם כמו קליפות קטנות ועגולות על העור של הדג, שאפשר לקלף אותן בקלות ביד או בעזרת סכין, ממש כמו שמקלפים קליפה של עץ. אם אי אפשר להוריד את הקליפה מהעור, הדג אינו נחשב לטהור. למה דווקא הסימנים האלו? כי הם מראים שהדג בריא, נקי ומתאים לגוף שלנו, לעומת יצורי מים עם קליפה קשה מאוד.
התורה משתמשת במילה בַּמָּיִם כדי ללמד אותנו הלכה מעניינת. הסימנים צריכים להיות על הדג רק כשהוא נמצא בתוך המים. אם דג שחה במים עם קשקשים, אבל ברגע שהוציאו אותו ליבשה הקשקשים שלו נפלו, הוא עדיין מותר לגמרי באכילה.
בסוף, התורה אומרת על יצורי המים האסורים שֶׁקֶץ הוּא לָכֶם. התורה מלמדת אותנו שלא רק שאסור לאכול אותם, אלא גם אסור למכור אותם או להרוויח מהם כסף. למרות שצריך להתרחק מהם, התורה קוראת להם שֶׁקֶץ ולא טמאים, כי בניגוד לחיות אחרות, מי שנוגע בדג אסור כשהוא מת לא נהיה טמא.