דיני הטומאה והטהרה מציבים גבולות ברורים סביב המזון והשתייה של האדם. הכתוב ממשיך את הדיון על כלי חרס שנטמא, ומגדיר במדויק אילו חומרים הנמצאים בתוך החלל שלו יקבלו ממנו טומאה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שההתמקדות כאן היא אך ורק באוכל ומשקה, ולמדנו מכך שכלים או בני אדם אינם נטמאים מאוויר של כלי חרס טמא.
המילים מִכׇּל־הָאֹכֶל ממעטות סוגי מזון מסוימים. הפרשנים מסכימים כי מדובר במזון המיועד לבני אדם, ולא למאכל בהמה. עם זאת, אם אדם ייחד במחשבתו מאכל בהמה לצורך אדם, המזון ייחשב כראוי לקבלת טומאה [רמב"ן, תורה תמימה, מלבי"ם]. התוספת אֲשֶׁר יֵאָכֵל באה להוציא אוכל סרוח ומקולקל שאינו ראוי עוד לאכילה, שכן מרגע שנפסל מאכילת אדם, פוקעת ממנו היכולת להיטמא [רמב"ן, תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם, הכתב והקבלה].
תנאי יסודי לקבלת טומאה מופיע במילים אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם. הקב"ה לא החיל טומאה על מזון יבש עד שיתוקן ויוכשר לאכילה, ונתינת המים נחשבת לתחילת התיקון ולעיקר החשיבות של המזון [רשב"ם, חזקוני]. הלכה זו, המכונה "הכשר לקבל טומאה", קובעת כי מזון אינו מקבל טומאה לעולם אלא אם כן נרטב פעם אחת. מרגע שבאו עליו מים, אפילו אם המזון התייבש לחלוטין לאחר מכן, הוא נותר מוכשר לקבל טומאה לעולם [רש"י, מזרחי, בכור שור]. פרשנים מציינים כי ביאת המים צריכה להיות מתוך מחשבה או רצון של האדם [הכתב והקבלה, פרדס יוסף, בכור שור], וכן שהמזון והמים חייבים להיות תלושים מן הקרקע ולא מחוברים אליה [רש"י, רלב"ג, חזקוני].
הדין מתרחב גם למשקים במילים וְכׇל־מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה. בדומה למים, גם משקים אחרים מכשירים את המזון לקבלת טומאה, ובלבד שיהיו ראויים לשתיית אדם ולא סרוחים [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם]. עם זאת, לא כל נוזל נחשב "משקה". מדובר רק בשבעה משקים ספציפיים שאין להם "שם לוואי" מיוחד (מים, טל, יין, שמן, דם, חלב ודבש), ואילו מי פירות כמו מי רימונים או מי תותים אינם מכשירים לטומאה [רש"י, מזרחי, רלב"ג, חזקוני, רד"צ הופמן]. המילים בְּכׇל־כְּלִי מדגישות שהמים או המשקה חייבים להיות תלושים ושאובים בתוך כלי, ולא מים הנמצאים בבורות או מעיינות טבעיים [מזרחי, מלבי"ם, חזקוני].
מעבר ליכולתם להכשיר מזון, קיימת מחלוקת רחבה האם המשקים עצמם נטמאים מהתורה. יש הסוברים שמשקים מקבלים טומאה ואף מטמאים אחרים מהתורה, אחרים סבורים שהם מקבלים טומאה אך אינם מטמאים אחרים, וישנה גישה לפיה אין טומאת משקים מהתורה כלל, וכל מטרת הפסוק היא רק ללמד על תהליך הכשרת המזון במים ונוזלים [מזרחי, תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. הכפילות של המילה יִטְמָא המופיעה פעמיים בפסוק, נדרשת על ידי חלק מהפרשנים כדי להפריד בין דיני טומאת האוכל לבין דיני טומאת המשקים, שכן לכל אחד מהם מאפייני טומאה שונים [תורה תמימה, מלבי"ם].
ממד נוסף הנלמד מהמילה יֵאָכֵל נוגע לשיעור הכמותי הנדרש. הפירוש המילולי הוא אוכל הנאכל בבת אחת, וחכמים שיערו שאין בית הבליעה מחזיק יותר מנפח של ביצת תרנגולת ("כביצה") [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה]. קיימת מחלוקת מורכבת לגבי יישום שיעור זה. גישה אחת גורסת כי המזון עצמו נטמא בכל כמות שהיא, אפילו כגרגיר חרדל, והדרישה לנפח של "כביצה" קיימת אך ורק כדי שהמזון הטמא יוכל להעביר את הטומאה ולטמא מאכלים אחרים [רש"י, רמב"ן, תורה תמימה בשם הרמב"ם, דברי דוד]. מנגד, יש הסבורים ששיעור "כביצה" הכרחי לא רק כדי לטמא אחרים, אלא גם כדי שהמזון עצמו יקבל טומאה מלכתחילה [תורה תמימה בשם התוספות, מזרחי, משכיל לדוד].