התורה משרטטת גבולות ברורים הנוגעים לאכילת יצורי המים, וקובעת כי כל בריה ימית נטולת סימני הטהרה מוגדרת כפסולה ומאוסה. בניגוד לבהמות ולעופות, התורה אינה מונה את שמות הדגים האסורים או המותרים, משום שעל פי המסורת אדם הראשון קרא שמות רק לחיות היבשה ולעופות [הטור].
ההיגיון העומד מאחורי סימני הטהרה, כפי שמסבירים הפרשנים [רמב"ן והטור], נובע מטבעם של היצורים: דגים בעלי סנפיר וקשקשת חיים בדרך כלל במים העליונים והצלולים, ויש בהם מידה של חום טבעי הדוחה לחות מזיקה. לעומתם, יצורים חסרי קשקשים שוכנים לרוב במים התחתונים והעכורים, טבעם קר ולח, והם עלולים להיות מזיקים לבריאות.
ההדגשה על הימצאות הסימנים בַּיַּמִּים וּבַנְּחָלִים באה ללמד הלכה מעשית: גם אם דג משיר את קשקשיו מיד כשהוא עולה ליבשה, כל עוד היו לו סנפיר וקשקשת בעודו במים – הוא מותר באכילה [בכור שור, חומת אנך]. הריבוי בפסוק כולל גם יצורים בעלי עצמות שאינם פרים ורבים, וכן יצורים שפרים ורבים אך אין להם עצמות [תורה תמימה, מלבי"ם].
הפסוק מחלק את יצורי המים לשתי קבוצות עיקריות, והפרשנים נחלקו בהגדרתן:
הקבוצה הראשונה היא מִכֹּל שֶׁרֶץ הַמַּיִם. גישה אחת [אבן עזרא, ביאור יש"ר] מפרשת שאלו הם יצורים זעירים דמויי תולעים הנוצרים מתוך המים עצמם. גישה שנייה [רש"י, רמב"ן, מלבי"ם] מסבירה שהמילה "שרץ" מבטאת תנועה, והכוונה היא ליצורים נמוכים הרוחשים ונעים במים, או לדגים השוחים במהירות ומתרבים בהמוניהם.
הקבוצה השנייה היא וּמִכֹּל נֶפֶשׁ הַחַיָּה אֲשֶׁר בַּמָּיִם. לפי הגישה הראשונה [אבן עזרא], אלו הם יצורים גדולים יותר הנולדים מזכר ונקבה. לפי הגישה השנייה [רמב"ן, שד"ל, ביאור יש"ר, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ], הכוונה היא לבעלי חיים ימיים בעלי רגליים ההולכים בים כפי שחיות הולכות בשדה, ליונקים ימיים כדולפינים ולווייתנים, לדגי סחוס ככרישים, וכן לדו-חיים כדוגמת הצפרדעים שגדלים ביבשה אך חיים גם במים.
בתוך קבוצה זו, מזכירים המדרש והפרשנים [רמב"ן, מלבי"ם, אדרת אליהו, אם למקרא] יצור פלאי המכונה "סירנית" – בריה שחציה העליון כדמות אדם וחציה התחתון כדג (בתולת ים). חז"ל דנו ביצור זה בעקבות עדויות של יורדי ים וחוקרי טבע קדמונים, וקבעו כי אף שהוא מוזכר בכלל החיות, גופתו אינה מטמאת את הנמצאים איתו באוהל כפי שמטמאת גופת אדם רגיל.
בסיומו, הפסוק קובע כי יצורים אלו שֶׁקֶץ הֵם לָכֶם. הפרשנים [רד"צ הופמן, רש"ר הירש] עומדים על כך שהתורה בחרה במילה "שקץ" ולא "טמא". בחירה זו מלמדת שפגרי הדגים הללו אינם מעבירים טומאה פיזית במגע, אלא האיסור מתמקד באכילתם בלבד. המושג "שקץ" מבטא מיאוס ותיעוב מוסרי ורוחני. אין הכוונה שהיצורים רעים במהותם, שהרי ה' ברא אותם [ביאור יש"ר], אלא שעבור עם ישראל בעל הנפש הנקייה, הם צריכים להיחשב כדבר מתועב המנוגד לקדושתם [העמק דבר, רש"ר הירש], עד כדי כך שאפילו אכילתם בשוגג מטמאת את הנפש [אור החיים].
מבחינה הלכתית, המילה שֶׁקֶץ באה לאסור לא רק את בשר היצורים עצמם, אלא גם את הציר, הרוטב והנוזלים היוצאים מהם, בתנאי שהם נותנים טעם במאכל [תורה תמימה, מלבי"ם]. עם זאת, המילה לָכֶם מלמדת שלמרות איסור האכילה, מותר ליהנות מהם מבחינה כלכלית ולמכור אותם, כל עוד הדבר נעשה באקראי ולא כעסק קבוע של מסחר במאכלים אסורים [תורה תמימה, רש"ר הירש].