לאחר פירוט איסורי האכילה של בעלי החיים, התורה עוברת לעסוק ברובד נוסף של הרחקה והוא טומאת מגע. בעוד שאכילת מאכלים אסורים פוגמת באדם מבפנים, מגע בנבלות יוצר טומאה סמלית המונעת מהאדם לבוא במגע עם קודשים או להיכנס למקדש [רש"ר הירש, רד"צ הופמן, ביאור יש"ר]. טומאה זו נובעת מעצם החידלון והמוות שניכר בנבלה, ולכן בהמה שנשחטה כהלכה אינה מטמאה, אלא רק זו שמתה מעצמה [רמב"ן, הטור הארוך, רקנאטי].
המילה וּלְאֵלֶּה עוררה דיון בקרב המפרשים לגבי יעדה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה מתייחסת לבעלי החיים שיוזכרו בהמשך העניין, קרי בהמות וחיות, ובאה להוציא מהכלל את בעלי החיים שהוזכרו קודם לכן, כגון דגים, עופות וחגבים, שאין בנבלתם טומאת מגע. מנגד, דעת מיעוט סוברת כי המילה חוזרת דווקא אל שרצי העוף שהוזכרו לפני כן [אבן עזרא]. תוספת האות ו' במילה וּלְאֵלֶּה באה לרמוז על קשר לדיני האכילה הקודמים, וללמד שכשם שאכילה מטמאה בשיעור של כזית, כך גם טומאת המגע [אור החיים].
הפועל תִּטַּמָּאוּ אינו מהווה ציווי או חובה להיטמא, אלא קביעת עובדה, שאם תגעו בנבלות הללו תהפכו לטמאים [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה]. עם זאת, יש שלמדו מניסוח זה כי התורה מעניקה רשות מסוימת, ובניגוד לאיסור החמור על אכילת בעלי חיים טמאים, מותר לאדם להיטמא במגע בהם אם ירצה בכך, כל עוד ייטהר לאחר מכן [בכור שור, הדר זקנים].
הצירוף כׇּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם מגדיר את אופן העברת הטומאה. הנגיעה המדוברת מתייחסת רק למגע בשטח החיצוני של הגוף, ולא למגע באיברים הפנימיים [רד"צ הופמן]. כמו כן, הנגיעה צריכה להיות ישירה, ולכן עצם סגורה שיש בה מוח אינה מטמאה במגע כל עוד לא ניקבה [תורה תמימה]. המושג בְּנִבְלָתָם אינו מוגבל רק לבהמה שלמה שמתה, אלא כולל גם איבר שנתלש מבהמה חיה או מבהמה מתה, שכן איבר הנושר מן החי נחשב כדבר שמת והתנבל [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, ברטנורא].
סיום הפסוק, יִטְמָא עַד־הָעָרֶב, מנוסח בקיצור. הפרשנים מסכימים כי ההמתנה עד הערב אינה מספיקה כשלעצמה כדי להיטהר, אלא התורה סמכה על ההקשר הכללי של דיני הטומאה, המצריך את האדם לטבול ולרחוץ את גופו במים. רק לאחר הטבילה, עם שקיעת החמה בערב, פוקעת הטומאה [רמב"ן, הטור הארוך, אבן עזרא, רלב"ג]. טהרה זו באמצעות מים מסמלת את מידת החסד העליונה, המטהרת את הטומאה המקושרת למידת הדין [רקנאטי].