ויקרא, פרק י״א, פסוק כ״ד

הקביעה וּלְאֵלֶּה תִּטַּמָּאוּ אינה אוסרת על מגע בבעלי חיים, אלא מתארת מציאות של טומאה סמלית המרחיקה את האדם מן הקודש. טומאה זו חלה על מיני הבהמות והחיות שיוזכרו בהמשך, להוציא דגים ועופות, אף שיש הסבורים כי היא כוללת את כל בעלי החיים שהוזכרו קודם לכן. הכלל כׇּל־הַנֹּגֵעַ בְּנִבְלָתָם מורה כי מגע על פני השטח החיצוניים של בעל חיים שמת ללא שחיטה, או באיבר שנתלש מבהמה חיה, מטמא את גוף האדם בלבד. משום כך הנוגע יִטְמָא עַד־הָעָרֶב, כאשר הכתוב מקצר ורומז כי מעבר להמתנה לערב ישנה חובה לטבול במים כדי להיטהר לחלוטין.