מערכת חוקי התזונה שניתנה לישראל נועדה להרחיק את האדם ממאכלים המעבים את הגוף ומשבשים את בהירות השכל, ולהתיר רק בעלי חיים שתכונותיהם הפיזיות מעידות על חומר מעודן הראוי למאכל אדם [רלב"ג].
האיסור מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ מתייחס במדויק לחלקים הראויים לאכילה, ומוציא מכלל איסור זה חלקים שאינם ראויים למאכל כגון עצמות, גידים, קרניים וטלפיים [רש"י, תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, פירושי רד"צ הופמן]. מעבר לכך, המילה "בשרם" מלמדת שחיות אלו נחשבות תמיד כנבלה, ואפילו אם נשחטו כהלכה, השחיטה אינה מועילה לטהר אותן מאיסורן [רלב"ג, בכור שור, חזקוני, פירושי רד"צ הופמן].
הפסוק אוסר במפורש אכילת בעלי חיים שיש להם רק סימן טהרה אחד (כמו החזיר או הגמל). הפרשנים דנים בשאלה כיצד אנו למדים על איסור אכילת בעלי חיים שאין להם אף סימן טהרה. הגישה המרכזית היא שהדבר נלמד באמצעות קל וחומר: אם בהמה בעלת סימן טהרה אחד אסורה, קל וחומר שבהמה נטולת סימני טהרה לחלוטין תהיה אסורה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים, גור אריה, משכיל לדוד]. אולם, מכיוון שקיים כלל הלכתי לפיו אין מענישים על סמך היקש הגיוני (אין מזהירין מן הדין), יש שמסבירים כי הקל וחומר אינו יוצר את האיסור, אלא רק מגלה את כוונת התורה, שכן האיסור כבר משתמע מעצם הציווי החיובי לאכול רק בהמות טהורות [שפתי חכמים, ברטנורא]. מנגד, ישנה גישה החולקת על הצורך בקל וחומר לחלוטין, וטוענת כי ברגע שהתורה נימקה את איסור החזיר והגמל בכך שחסר להם סימן מסוים, הרי שכל חיה שחסרים לה שני הסימנים נכללת אוטומטית תחת אותו איסור [רמב"ן, טור, העמק דבר].
ההוראה וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ מציבה קושי פרשני: האם באמת אסור לאדם מישראל לגעת בנבלת חיה טמאה? רובם המוחלט של הפרשנים מסכימים כי אין מדובר באיסור גורף. הם מציינים כי אפילו טומאת מת, שהיא חמורה הרבה יותר, אינה אסורה על ישראל אלא רק על כהנים, ולכן ברור שטומאת נבלה הקלה יותר אינה אסורה על כולם [רש"י, רמב"ן, רלב"ג, מלבי"ם, בכור שור, תורה תמימה]. יתרה מכך, אילו הנגיעה הייתה אסורה לחלוטין, אי אפשר היה לסלק נבלה מסריחה מהבית או לתת אותה לגוי [בכור שור, פענח רזא, הדר זקנים].
לכן, ההוראה לֹא תִגָּעוּ מפורשת כתנאי: אל תגעו בהם אך ורק אם ברצונכם להישאר טהורים כדי להיכנס למקדש או לאכול קדשים [רמב"ן, רשב"ם, טור, רלב"ג, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני]. על בסיס הבנה זו, דרשו חכמים שפסוק זה מכוון ספציפית לזמן העלייה לרגל, שבו כל אדם מישראל מחויב לטהר את עצמו כדי להיכנס לעזרה [רש"י, רשב"ם, טור, תורה תמימה, מלבי"ם, שפתי חכמים, אדרת אליהו, גור אריה, פירושי רד"צ הופמן]. בעוד שיש מי שרואה בטהרה ברגל חובה מן התורה [תורה תמימה, הכתב והקבלה], אחרים סבורים שזוהי תקנת חכמים בלבד והפסוק משמש לה רק כאסמכתא [רמב"ן, מזרחי, מיני תרגומא]. גישות נוספות מציעות שהימנעות מנגיעה אינה איסור אלא "עצה טובה" להתרחק מן הכיעור [בכור שור, הדר זקנים], או הדרכה לפרישות וקדושה בחיי היום-יום גם מחוץ למקדש [הכתב והקבלה, רש"ר הירש]. דעת מיעוט חולקת על כל אלה וגורסת כי הנגיעה בנבלה היא אכן לאו גמור שעונשו מלקות [אבן עזרא], דעה שזוכה לביקורת חריפה מצד פרשנים אחרים [מיני תרגומא].
הפסוק נחתם בקביעה טְמֵאִים הֵם לָכֶם. הפרשנים מסבירים כי התורה קיבצה את כל החיות הללו תחת הגדרה אחת כדי ללמד שהן מצטרפות זו לזו; כלומר, אדם שאכל חצי שיעור מחיה טמאה אחת וחצי שיעור מחיה אחרת, נענש כאילו אכל שיעור שלם מאותה חיה [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש]. השימוש במילה טְמֵאִים במקום במילה "אסורים" בא להרחיב את האיסור לא רק לבשר המוצק, אלא גם לציר, לרוטב ולמשקעים היוצאים מן הבשר. המילה הֵם מדגישה שהאיסור חל רק כאשר טעם האיסור מורגש בבירור בתערובת (נותן טעם). לבסוף, המילה לָכֶם באה ללמד שלמרות שהחיות הללו טמאות ואסורות באכילה, הן מותרות בהנאה, ומותר לאדם להשתמש בהן לצרכיו השונים או למוכרן לגוי [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].