הפסוק ממשיך לעסוק בדיני טומאה, ומתמקד בבהמות שיש להן סימני טהרה חלקיים או שחסרות אותם לחלוטין. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק עוסק בטומאת מגע של נבלות בעלי חיים אלו, ולא באיסור אכילתם.
באשר למבנה התחבירי של תחילת הפסוק, המילה לְכָל פותחת באות למ"ד אשר מקשרת את הפסוק לאזהרה שהוזכרה בפסוקים הקודמים: "ולאלה תטמאו" [שד"ל, רש"ר הירש, רד"צ הופמן]. מנגד, יש הסבורים כי זוהי למ"ד כללית שאינה תלויה בפעלים קודמים [ביאור יש"ר].
הפסוק מגדיר את הבהמות הטמאות ככאלו אשר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת. רוב הפרשנים מסבירים כי מדובר בבעלי חיים שיש להם פרסה עגולה ושלמה שאינה חלוקה לשתיים, בדומה למנעל, כדוגמת הסוס והחמור [רשב"ם, שד"ל, רלב"ג, ביאור יש"ר, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. פירוש נוסף מציג מצב שבו פרסת הבהמה סדוקה בחלקה העליון אך מחוברת למטה, כפי שקיים אצל הגמל [רש"י, גור אריה]. התנאי הנוסף הוא וְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה, כדוגמת החזיר שאינו לועס את מזונו מחדש [רלב"ג].
בהמשך, הפסוק קובע טְמֵאִים הֵם לָכֶם. השימוש בלשון רבים "הם" בא ללמד שחלקים שונים מאותה בהמה מצטרפים זה לזה כדי להשלים את השיעור המינימלי המחייב טומאה [מלבי"ם, צפנת פענח, ברטנורא]. בנוסף, המילה לְכָל בתחילת הפסוק מרחיבה את דין הטומאה ומלמדת שהוא חל גם על אבר שנתלש מן החי, ואף על עובר השוהה עדיין בתוך מעי הבהמה [מלבי"ם, צפנת פענח, אדרת אליהו].
סיום הפסוק, כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא, מעורר שאלה בקרב הפרשנים, שכן טומאת נבלה כבר הוזכרה קודם לכן. תחילה, מובהר כי הטומאה חלה רק על מגע בנבלת הבהמה לאחר מותה, ונדחית מכל וכל התפיסה השגויה לפיה בהמות אלו מטמאות בעודן בחיים [אבן עזרא].
הפרשנים מסכימים כי כפילות זו נועדה להדגיש הבדל מהותי בין בהמה טהורה לטמאה. בבהמה טהורה, פעולת השחיטה מטהרת אותה מטומאת נבלה, ואפילו אם מתברר לאחר מכן שהיא טריפה. לעומת זאת, בבהמה טמאה השחיטה אינה מועילה כלל, והיא תטמא בין אם מתה מוות טבעי ובין אם נשחטה [רש"י, רשב"ם, מזרחי, שפתי חכמים, חזקוני, גור אריה, פרדס יוסף]. הדגשה זו נחוצה במיוחד כאן, שכן היה ניתן לחשוב בטעות שמאחר שלבהמות אלו יש פרסות והן קרובות בצורתן החיצונית לבהמות טהורות, השחיטה תועיל לטהר אותן [העמק דבר]. טומאה זו חלה אפילו בשלב שבו הבהמה הטמאה נשחטה ועדיין מפרכסת [מלבי"ם].