רשימת השרצים הטמאים המופיעה כאן מעוררת פליאה, שכן דווקא הנחש, המסמל את שורש הטומאה והזוהמה, אינו נכלל בה. הפרשנים מסבירים כי התורה, שדרכיה דרכי שלום, נמנעה מלקבוע טומאת מגע בנחש ובמזיקים ארסיים אחרים כדוגמת העקרב. לו היו מטמאים, בני אדם היו חוששים להורגם כדי לא להיטמא, ולכן התורה אסרה אותם באכילה בלבד אך טיהרה את מגעם. לעומת זאת, שמונת השרצים המוזכרים בפרשייה חסרים ארס לחלוטין, והם אלו שמטמאים במגע [רבנו בחיי].
יש הרואים במערכת החיות הטהורות והטמאות ביטוי לארבעת היסודות: הבהמות מקבילות לעפר, הדגים למים, העופות לאוויר, והשרצים ליסוד האש, מה שמלמד על חוכמת הבורא שהתאים כל בריה לסביבת המחיה הייחודית שלה [תולדות יצחק]. הלכתית, שרצים אלו הם חיות יבשה המטמאות רק במגע ולא במשא. שיעור הטומאה המינימלי שלהם הוא כגודל עדשה, שכן זהו גודלו של השרץ הקטן ביותר מביניהם בשעת לידתו. יתרה מכך, הם מטמאים רק כאשר הם לחים, בדומה למצבם בשעת מיתתם, אך לא לאחר שהתייבשו [רד"צ הופמן].
זיהוים הזואולוגי המדויק של השרצים אינו ודאי [ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן], והמפרשים לאורך הדורות הציעו מגוון אפשרויות לכל אחד מהם:
וְהָאֲנָקָה: רוב הפרשנים מזהים אותה כקיפוד [רש"י, חזקוני, רד"צ הופמן]. דעות אחרות מזהות אותה כעלוקה או כחיה המחפשת נחשים [נתינה לגר, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. מבחינה לשונית, יש המסבירים כי שמה נגזר מכך שהיא משמיעה קול צעקה ונאקה [רלב"ג, שפתי כהן].
וְהַכֹּחַ: יש המזהים אותו כחולדה [שד"ל], ויש הסבורים כי מדובר במין לטאה בעלת קשקשים, כדוגמת החרדון המצוי בחורבות [רד"צ הופמן]. מנגד, יש שתיארו אותו כשרץ ארסי ביותר [רלב"ג].
וְהַלְּטָאָה: הגישה המרכזית היא שזהו שם כולל למיני הלטאות המוכרות לנו [רש"י, חזקוני, ביאור שטיינזלץ, רד"צ הופמן]. יש המזהים אותה ספציפית עם השממית, שזנבה ממשיך לנוע גם לאחר שניתק מגופה, ושמטילה אימה אפילו על העקרב [פרדס יוסף]. במסורות כתיבת התורה קיימים דיונים האם המילה נכתבת בה"א הידיעה או באות חי"ת בתחילתה [מנחת שי, אוהב גר, נתינה לגר].
וְהַחֹמֶט: רבים מזהים אותו עם השבלול, שגופו מתכווץ [רש"י, חזקוני, שד"ל, רד"צ הופמן]. אולם, זיהוי זה מעורר קושי, שכן לחילזון אין עצמות, ואילו לשרצים אמורים להיות עצמות וגידים. לכן, יש המציעים כי זהו צב [שד"ל], לטאת חול עיוורת או שרץ ארסי ממית [רלב"ג, רד"צ הופמן].
וְהַתִּנְשָׁמֶת: בניגוד לעוף הטמא בעל אותו השם, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהתנשמת המוזכרת כאן היא החולד - יונק עיוור החי מתחת לאדמה וניזון משורשים [רש"י, שד"ל, תולדות יצחק, חזקוני, רלב"ג, רד"צ הופמן]. דעות נוספות מזהות אותה עם הקרפדה [תורה תמימה, נתינה לגר, אדרת אליהו] או עם הסלמנדרה [רד"צ הופמן]. שמה נגזר מקול הנשיפה והנשימה שהיא משמיעה [ביאור שטיינזלץ].
במישור הסמלי והרעיוני, שמותיהם של שרצים אלו נדרשו ככוחות שליליים המביאים לעולם צער, חושך ומוות. האנקה מרבה צעקה, הכוח נוטל את כוחו של האדם, החומט מביא חושך, והתנשמת מביאה מיתה. עם זאת, כאשר בני האדם עושים את רצון ה', כוחות אלו מתהפכים ומסייעים לאדם, והמקטרג הופך לסנגור [שפתי כהן].