לאחר שהתורה פירטה את דיני הטומאה של בעלי חיים טמאים, היא עוברת לעסוק בטומאתן של בהמות טהורות המותרות באכילה. קיים הבדל מהותי בין שני הסוגים: בעוד שבהמה טמאה הופכת לטמאה בכל מקרה של מוות, גם אם נשחטה, הרי שבהמה טהורה הופכת לטמאה רק כאשר היא מתה מאליה או שנשחטה באופן פסול [רשב"ם, חזקוני, רלב"ג, ביאור יש"ר, רש"ר הירש, הופמן, העמק דבר].
המילה יָמוּת כתובה בלשון זכר, אף שהמילה בהמה היא בנקבה. שינוי לשוני זה בא ללמד שטומאת הנבלה חלה גם על חלק מן הבהמה, ולא רק על גופה השלם [רבנו בחיי]. בנוסף, פועל זה רומז שהטומאה חלה רק כאשר הבשר לח כפי שהיה בשעת המיתה, ולא כאשר הנבלה התייבשה לחלוטין [תורה תמימה].
השימוש במילה מִן, בצירוף מִן־הַבְּהֵמָ֔ה, מצביע על כך שלא כל בהמה שמתה מטמאה, וישנם פרטים היוצאים מן הכלל. רוב הפרשנים מסכימים כי הכתוב ממעט כאן בהמה "טריפה" (בהמה בעלת מום קטלני שאסורה באכילה) שנשחטה כהלכה. אף על פי שהשחיטה אינה מתירה אותה לאכילה, היא מטהרת אותה מטומאת נבלה. מנגד, המילה מִן משמשת גם כדי לרבות: היא מלמדת שטומאה חלה גם על מקצת הבהמה, כגון איבר שנתלש מבהמה חיה או מבהמה מתה, בתנאי שהאיבר שלם וכולל בשר, גידים ועצמות [תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש].
ההגדרה אֲשֶׁר־הִ֥יא לָכֶ֖ם לְאׇכְלָ֑ה מתייחסת לבהמות שמצד סוגן מותרות וראויות לאכילה [אבן עזרא, שטיינזלץ]. המילה לָכֶ֖ם מרבה כל דבר המשמש את צורכי האדם, ובכלל זה "ידות", כלומר החלקים המשמשים לאחיזת הבשר [תורה תמימה, מלבי"ם]. המילה לְאׇכְלָ֑ה מדגישה שמדובר בבעל חיים המוכן וראוי לאכילה באופן טבעי על ידי שחיטה. מכאן נלמד שוולד בן שמונה חודשים שנולד חי ושחטו אותו, אין שחיטתו מטהרת אותו מטומאת נבלה, שכן אינו נחשב לבעל חיים בר-קיימא ששחיטה מועילה לו בפני עצמו [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. כמו כן, הכתוב מקיש בין בהמה טהורה לטמאה, ללמד שכשם שעובר הנמצא בתוך מעי אמו הטהורה ניתר בשחיטתה, כך עובר במעי אמו הטמאה אינו מקבל טומאת נבלה נפרדת [תורה תמימה, אדרת אליהו].
באשר לאופן ההיטמאות, התורה קובעת כי הַנֹּגֵ֥עַ בְּנִבְלָתָ֖הּ נטמא, ומידת השיעור המינימלית לכך היא כזית [רלב"ג, פרדס יוסף]. המילה בְּנִבְלָתָ֖הּ ממעטת חלקים שאינם בשר, ולכן העצמות, הגידים, הקרניים, הטלפיים, השיער והעור אינם מטמאים בפני עצמם [רש"י, מזרחי, רבנו בחיי, רש"ר הירש]. עם זאת, אם חלקים אלו נותרו מחוברים לבשר, הם נחשבים כ"יד" או כ"שומר" לבשר, והנוגע בהם נטמא כאילו נגע בבשר עצמו [מזרחי, שפתי חכמים, משכיל לדוד, דברי דוד]. כמו כן, עצם חלולה וסגורה ("קולית סתומה") אינה מטמאה במגע מאחר שלא ניתן לגעת במוח העצם שבתוכה, אך אם ניקבה אפילו נקב זעיר, היא מטמאה [תורה תמימה, מלבי"ם].
לבסוף, האדם שנטמא יִטְמָ֥א עַד־הָעָֽרֶב, וטהרתו דורשת גם רחיצה במים [אבן עזרא]. אף שהפסוק מזכיר רק מגע, הטומאה חלה גם על מי שנושא את הנבלה, כפי שמשתמע מפסוקים סמוכים העוסקים בטומאה [רלב"ג, רש"ר הירש, פרדס יוסף]. כמו כן, הטומאה חלה רק על מגע חיצוני או משא, אך לא על טומאה "בלועה" הנמצאת בתוך גוף האדם [רש"ר הירש, פרדס יוסף].