לאחר שהתורה פירטה את דיני איסורי האכילה של בעלי החיים, היא עוברת לעסוק בהלכות טומאה וטהרה. בעוד שכל השרצים אסורים באכילה, רק קבוצה נבחרת ומצומצמת של שמונה שרצים מסוגלת להעביר טומאה חמורה לאדם ולכלים באמצעות מגע פיזי לאחר מותם.
הקביעה וְזֶה לָכֶם הַטָּמֵא נועדה להדגיש כי האיסור כאן אינו עוסק באכילה, אלא בטומאת מגע ממשית, הפוסלת את האדם מלאכול תרומה וקודשים או מלהיכנס למקדש [רש"י, רלב"ג, ביאור יש"ר, ברכת אשר, בכור שור]. הסיבה לכך שדווקא שרצים אלו נבחרו היא שיש להם עורות והאדם עשוי לבוא עמם במגע שגרתי [בכור שור], אף שזיהויים המדויק נשען בעיקר על מסורת וקבלה, ולא על היגיון ביולוגי [אבן עזרא]. יש המציינים כי משה רבנו התקשה בזיהוי השרצים, עד שה' הראה לו אותם באצבעו, דבר הנרמז במילה וְזֶה [תורה תמימה, אדרת אליהו].
הפרשנים מדייקים במילה לָכֶם ומסבירים כי הטומאה חלה בלעדית על עם ישראל בשל קדושתם המיוחדת, ואילו גויים אינם מקבלים טומאה זו [אור החיים, דעת זקנים, בכור שור]. כמו כן, מילה זו מלמדת ששרצים אלו אינם מכשירים זרעים לקבל טומאה כפי שעושים נוזלים אחרים [אור החיים, מלבי"ם]. בנוסף, מתוך השינוי התחבירי במילה בַּשֶּׁרֶץ (בתוספת האות בי"ת) והמילה וְזֶה, לומדים הפרשנים הלכה ייחודית לשרצים: דמם מטמא בדיוק כמו בשרם, בניגוד לחיות אחרות שדמן אינו מטמא [אור החיים, תורה תמימה, מלבי"ם, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
ההדגשה בַּשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ באה למקד את הטומאה בחיות יבשה שמתרבות ונעות על הקרקע, ולהוציא מכלל זה שרצים מקבילים החיים בים [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, חזקוני, אדרת אליהו]. עם זאת, המילה הַשֹּׁרֵץ מרחיבה את היריעה וקובעת שגם אם שרץ יבשתי יורד לעיתים למים, הוא עדיין מטמא. יתרה מכך, מילה זו כוללת אפילו תופעות טבע ייחודיות, כגון עכבר שנוצר מן האדמה ומוגדר כחציו בשר וחציו אדמה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. אבחנה נוספת הנגזרת ממיקום השרץ נוגעת למקרי ספק: ספק מגע בשרץ המונח על הארץ נחשב טמא, אך אם השרץ צף על פני המים והמגע בו מוטל בספק – האדם נותר טהור [תורה תמימה, רש"ר הירש, אדרת אליהו].
באשר לזיהוי השרצים עצמם: הַחֹלֶד מזוהה על ידי רוב הפרשנים כחולדה, ויש המזהים אותו כחפרפרת [רש"י, חזקוני, רש"ר הירש, שטיינזלץ, הופמן]. וְהָעַכְבָּר מזוהה באופן מוחלט עם העכבר המוכר לנו [רש"י, חזקוני, רש"ר הירש, שטיינזלץ, הופמן]. לגבי וְהַצָּב, קיימת מחלוקת: חלק מזהים אותו כחיה הדומה לצפרדע או קרפדה [רש"י, חזקוני, רש"ר הירש, הופמן], אחרים סבורים כי מדובר בלטאה ארסית שמתנפחת בשעת כעסה עד שהיא מתבקעת ומתה, והאד היוצא ממנה קטלני – פירוש הנשען על שורש המילה "צב" שמשמעותו להתנפח ולצבות [רלב"ג, תולדות יצחק, הופמן]. יש המזהים אותו גם עם בעל השריון המוכר כיום כצב [שטיינזלץ].
לבסוף, התוספת לְמִינֵהוּ באה להפריד בין סוגי השרצים השונים לעניין טומאת עורם [אור החיים], ולרבות תת־מינים וחיות כלאיים תחת קטגוריית הצב, כגון ה"ערוד" (הכלאה של צב ונחש), "בן הנפילים" (שרץ מים המטיל ביצים ביבשה), וה"סלמנדרה" (יצור פלאי הנוצר מן האש) [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, הופמן]. יש שהעירו כי העובדה שהנחש אינו מופיע ברשימה זו נובעת מכך שטומאתו היא רוחנית ובנפשו, בעוד שטומאת השרצים דבקה בגופם ולכן הם מטמאים במותם [אור החיים].