התורה אוסרת באופן כללי אכילת שרצים מעופפים, אך מוציאה מכלל זה מספר מינים ספציפיים של חגבים המותרים באכילה [ביאור שטיינזלץ]. זיהויים המדויק של מינים אלו העסיק את הפרשנים לאורך הדורות, תוך ניתוח לשוני, זיהוי מסורתי ובחינת התכונות הפיזיות של כל מין.
הפרשנים מנתחים את שמות המינים המופיעים בפסוק ומסבירים את משמעותם:
הארבה נקרא כך על שום ריבויו העצום [אבן עזרא, חזקוני, פרדס יוסף]. זהו חגב מעופף ונודד שאין לו גבחת בראשו [פירושי רד"צ הופמן], ובתלמוד ובתרגומים לארמית הוא מכונה "גובאי" [תורה תמימה, נתינה לגר].
הסלעם (שהאות סמ"ך בו מנוקדת בקמץ [מנחת שי]) מפורש בשתי דרכים עיקריות. גישה אחת קושרת את שמו למילה "סלעים", ומזהה אותו כמין שנוהג לטפס ולשבת באזורים סלעיים [אבן עזרא, חזקוני]. גישה אחרת קושרת את שמו לשורש המבטא בליעה, כלומר מין זללן ורעבתן. מבחינה פיזית, יש לו גבחת בחלק הקדמי של ראשו אך אין לו זנב [פירושי רד"צ הופמן]. במסורת חז"ל ובתרגומים הוא נקרא "רשון" או "רשינא" [תורה תמימה, אוהב גר, נתינה לגר].
החרגול (שהאות גימ"ל בו דגושה [מנחת שי]) נושא שם המעיד על יכולת הקפיצה שלו ועל כך שהוא מתחרה ברגליו כדי לנתר [חזקוני, פירושי רד"צ הופמן]. למין זה יש גם זנב וגם גבחת [פירושי רד"צ הופמן], והוא מכונה "ניפול" [תורה תמימה, נתינה לגר].
החגב הוא שם המוכר גם מהשפה הערבית [אבן עזרא], ומהותו קשורה לאופן שבו הוא מנתר בעזרת כרעיו [חזקוני]. מין זה מכונה במסורת "גדיאן" [תורה תמימה, נתינה לגר].
הפסוק חוזר ארבע פעמים על המילים למינו או למינהו. הפרשנים מסכימים כי חזרה זו נועדה להרחיב את ההיתר ולכלול מינים נוספים שאינם מוזכרים במפורש בפסוק. על פי כללי המדרש, כל מין שחולק את אותם סימנים פיזיים טהורים של המינים המוזכרים מותר באכילה, גם אם מראהו החיצוני שונה. כך הותרו מינים נוספים כמו "ציפורת כרמים" הדומה לארבה, "יוחנא ירושלמית" הדומה לסלעם, ומינים נוספים [תורה תמימה, רלב"ג, מלבי"ם].
מכיוון שבמהלך הדורות אבדה הבקיאות המוחלטת בזיהוי השמות המקראיים, הסתמכו חז"ל על סימני טהרה מובהקים כגון ארבע רגליים, שני קרסוליים לניתור, וארבע כנפיים החופות את רוב הגוף. הסיבה המהותית להבחנה זו בין המינים הטהורים לטמאים נובעת מחכמתו של ה', היודע אילו בעלי חיים מתאימים וראויים למזגו של האדם. התורה התירה רק את אותם מינים שאינם מזיקים לבריאות הגוף ושאינם גורמים לאטימות ולכיבוי אור השכל וההבנה של האדם [רלב"ג].