הפסוק מרחיב את הלכות הטומאה ומגדיר קבוצה נוספת של חיות טמאות על פי מבנה כפות רגליהן.
הפרשנים נחלקו בהגדרת המונח וכל הולך על כפיו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמדובר בחיות שאין להן פרסות קשיחות, אלא אצבעות מופרדות, והן מהלכות על בשר כף הרגל, כדוגמת הכלב, הדוב, החתול, הזאב והשועל [רש"י, רשב"ם, שד"ל, מזרחי, רלב"ג, ביאור יש"ר]. לעומת זאת, יש המדייקים כי המילה "כף" במקרא מתייחסת לרוב לכף היד, ולכן הפסוק מכוון לחיות שמשתמשות ברגליהן כבידיים לאחיזה, כגון קופים, סנאים, חיות דמויות אדם (המוזכרות במקורות כ"אדני השדה") ואף כלבי ים שבאצבעותיהם פרוש עור [מלבי"ם, תורה תמימה]. יש המפשרים בין הגישות וטוענים כי הקוף מוזכר במקורות כדוגמה בולטת בלבד, אך הדין כולל בוודאות את שאר החיות ההולכות על כפותיהן [הופמן בשם הראב"ד].
לגבי התוספת בכל החיה ההולכת על ארבע, הפרשנים מסבירים כי היא נועדה לדייק את תחולת הדין. ציון ההליכה על ארבע בא למעט עופות טהורים, שאמנם יש להם כפות רגלים אך הם מהלכים על שתיים, וכן למעט בני אדם ורמשים [רלב"ג, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המפרשים שביטוי זה אינו בא למעט אלא לרבות את כל חיות הבר הטמאות, ובכללן הפיל [תורה תמימה, מלבי"ם].
הקביעה טמאים הם לכם מעוררת דיון באשר למהות האיסור. מאחר שחיות אלו לא הוזכרו קודם לכן בפירוט המאכלים האסורים, משום שאין דרך בני אדם לאוכלן, יש הסבורים כי פסוק זה בא להשלים ולהבהיר שגם הן אסורות באכילה [הטור הארוך בשם הרמב"ן, רלב"ג, ביאור יש"ר]. מאידך, פרשנים אחרים מדגישים כי הפסוק מתמקד בטומאת מגע בלבד [רש"י, ברכת אשר]. טומאה זו חלה על כלל ישראל בשווה, אנשים, נשים וטף [אבן עזרא], והיא מתקיימת רק כאשר החיה מתה, כפי שמודגש במילה בנבלתם, ולא בעודה בחיים [ביאור יש"ר]. היו שהעלו סברה שגויה לפיה הטומאה חלה גם על בהמות חיות, אך דעה זו נדחתה בתוקף [הופמן בשם הראב"ע].
מבחינה הלכתית, המגע בנבלה מטמא את האדם עד הערב, אך טומאת מגע זו קלה יותר מטומאת משא, שכן היא אינה מטמאת את בגדיו של האדם הנוגע [אדרת אליהו]. כדי להיטמא, נדרש מגע בשיעור של לפחות "כזית" מן הנבלה [רלב"ג]. בנוסף, הכפילות של דיני הטומאה בפסוקי הפרשה נועדה ללמד שדיני הטומאה חלים לא רק על חיה שמתה בשלמותה, אלא גם על אבר בודד שניתק מנבלה, ואפילו על אבר שנתלש מן החיה בעודה בחיים [מלבי"ם].