התורה דורשת מהאדם להתרחק מחיות מים טמאות לא רק ברמה התזונתית, אלא כגישה עקרונית של סלידה וריחוק. יחס זה אינו נובע בהכרח מגועל טבעי, אלא מציווי אלוהי המחייב להתייחס אליהן כאל דבר מאוס, והוא משליך גם על תערובות, הפקת תועלת כלכלית ותולדותיהם של יצורים אלו [העמק דבר, ביאור יש"ר].
המילים וְשֶׁקֶץ יִהְיוּ לָכֶם נועדו בראש ובראשונה לאסור תערובות של דגים טמאים. רוב הפרשנים מסכימים כי אם דג טמא או צירו התערבו במאכל טהור והם נותנים בו טעם, התערובת כולה נאסרת. מאחר שציר דגים הוא חריף ובעל טעם דומיננטי במיוחד, קבעו חכמים שיעורים מחמירים לאיסור זה [רש"י, מזרחי, דברי דוד, גור אריה]. מעבר לאיסור האכילה, הגישה המרכזית בקרב הפרשנים היא שביטוי זה אוסר גם לעשות סחורה בדגים טמאים או להפיק מהם הנאה כלכלית לכתחילה, בדומה לאיסור סחר בנבלות, טרפות ודברי הקדש [רבנו בחיי, תורה תמימה, הכתב והקבלה, צאינה וראינה].
ההדגשה מִבְּשָׂרָם באה למעט ולדייק: איסור האכילה חל דווקא על בשר הדג, אך אינו חל על החלקים הקשים והבלתי ראויים לאכילה, כגון העצמות והסנפירים [רש"י, תורה תמימה, אילת השחר].
הציווי וְאֶת נִבְלָתָם תְּשַׁקֵּצוּ מעורר קושי פרשני, שכן בניגוד לחיות יבשה, דגים אינם זקוקים לשחיטה כשרה ואינם מטמאים בטומאת נבלה רגילה [שד"ל, רלב"ג, מלבי"ם]. לפיכך, הפרשנים מציעים מספר דרכים להבנת מונח זה. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהפסוק בא לרבות איסור על חרקים ותולעים זעירים הגדלים בתוך מים עומדים או במרתפי יין. כל עוד יצורים אלו נמצאים בתוך הנוזל שבו גדלו, הם מותרים בבליעה יחד עמו. אולם, ברגע שמסננים את הנוזל והחרקים מופרשים מסביבת גידולם הטבעית, הם נאסרים באכילה ומוגדרים כשקץ. השימוש במילה "נבלה" בהקשר זה נובע מכך שברגע הוצאתם מהמים, פוסק כוח חיותם והם מתחילים תהליך של כמישה והפסד [הכתב והקבלה, פירושי רד"צ הופמן]. קיימת מחלוקת לגבי אופיים של יצורים אלו: יש המזהים אותם כיתושים מעופפים [רש"י], לעומת דעה החולקת וסבורה שמדובר בתולעים חסרות כנפיים שאינן פורחות באוויר אלא נוצרות וחיות בתוך הנוזל בלבד [רמב"ן].
לצד פירוש זה, יש המבארים כי המילה באה לאסור את התולעים והטפילים הגדלים בתוך בשרם של דגים או בהמות טמאות [תורה תמימה, מלבי"ם], וכן לאסור את הטעם הנבלע מנבלתם, שאף אותו יש לשקץ מכוח הציווי האלוהי [העמק דבר].