מערכת הסיווג של התורה לחרקים מעופפים נשענת על מבנה גופם, יציבתם ומספר רגליהם, תוך הגדרת גבולות ברורים בין האסור למותר.
הפרשנים נחלקו בהגדרת המונח שֶׁרֶץ הָעוֹף. יש המסבירים כי מדובר בחרקים קטנים ונמוכים הרוחשים על הארץ, כדוגמת זבובים וצרעות [הטור הארוך בשם רש"י]. מנגד, יש החולקים וטוענים כי ההגדרה אינה תלויה בגודל החרק, אלא ביציבתו. בעוד עוף רגיל הולך זקוף על שתי רגליים, הרי ש"שרץ העוף" מהלך נמוך על ארבע רגליים כאשר ראשו וצווארו נוטים כלפי מטה [הטור הארוך בשם רמב"ן].
היות ופסוק קודם כבר אסר שקצים ה"הולכים על ארבע", מתעוררת השאלה מדוע הפסוק חוזר ומדגיש כאן אֲשֶׁר לוֹ אַרְבַּע רַגְלַיִם. גישה אחת מסבירה כי הניסוח בא לאסור גם חרקים שיש להם ארבע רגליים אך הם אינם הולכים עליהן כלל אלא רק מעופפים [אבן עזרא, העמק דבר]. עם זאת, יש שדחו פירוש זה בטענה שאם החרק אינו הולך כלל אלא רק מעופף, הוא כבר אינו נחשב "שרץ" אלא עוף רגיל [מלבי"ם].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהכפילות נועדה ללמד הלכה ייחודית: התורה דייקה לאסור דווקא חרקים בעלי ארבע רגליים, אך אם לחרק יש חמש רגליים - הוא טהור ומותר באכילה. לימוד זה נצרך משום שמספר ארבע כלול בתוך חמש, והיה מקום לטעות שגם בעל חמש רגליים ייאסר [גור אריה, שפתי חכמים]. היתר זה לבעלי חמש רגליים תקף גם אם אין להם את סימני הטהרה הרגילים של חגבים [משכיל לדוד], והוא נכון גם לחרקים בעלי שש, שבע או שמונה רגליים [אור החיים, ברכת אשר]. לצד זאת, חלק מהמפרשים העלו תמיהה ביחס למציאות בטבע האם אכן קיימים חרקים בעלי חמש רגליים [רש"ר הירש, רד"צ הופמן, ברכת אשר].
בסיום הפסוק נאמר שֶׁקֶץ הוּא. קביעה זו נועדה להבהיר כי חרקים אלו מתועבים ואסורים באכילה, אך בניגוד לנבלת בהמה, הם אינם מטמאים את מי שנוגע בהם [רלב"ג], משום שעיקר יצירתם מן המים, ונבראי המים אינם מעבירים טומאה [חזקוני].
בנוסף, המילה הוּא נדרשת כמיעוט: החרק עצמו אסור, אך לא התערובת שלו. מכאן נלמד שציר (מיץ או לחלוחית) של חגבים טמאים שהתערבב עם חגבים טהורים אינו אוסר את התערובת, ויש אף הסוברים שהציר עצמו טהור לחלוטין [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו, רד"צ הופמן]. יש מי שמציע שהתורה בחרה להאריך ולשנות את הניסוח בתחילת הפסוק, רק כדי שתוכל לכתוב שוב את המילה "שקץ" ובכך ללמד אותנו את ההיתר המיוחד של ציר החגבים [אור החיים].