פסוק זה חותם את רשימת העופות הטמאים האסורים באכילה. רוב הפרשנים מסכימים כי בניגוד לבהמות, התורה לא מסרה סימנים מובהקים המבדילים בין עופות טהורים לטמאים, אלא מנתה את המינים האסורים בשמותיהם. עם זאת, רלב"ג מציין כי העופות הטמאים חולקים תכונות משותפות: הם לרוב עופות דורסים וטורפים הניזונים ממזון גס, ותכונת האכזריות שלהם עלולה לדבוק בנפש האדם האוכל אותם. מכיוון שזיהויים המדויק של עופות אלו אבד במרוצת הדורות, ההלכה כיום מתירה לאכול רק עופות שיש לגביהם מסורת ברורה של כשרות [חומש קה"ת].
החסידה מזוהה על ידי רוב הפרשנים כדיה לבנה או כעוף המוכר לנו כיום כחסידה, עוף נודד המופיע במועדים קבועים בשנה. זיהויה היה נתון במחלוקת בימי הביניים, כאשר באירופה היא נחשבה לטמאה ובספרד לטהורה [ביאור שטיינזלץ]. שמה של החסידה מעורר פליאה בקרב הפרשנים, שכן היא נקראת כך משום שהיא עושה חסד וחולקת את מזונותיה עם חברותיה. מתעוררת השאלה: אם היא בעלת מידה כה טובה, מדוע היא טמאה? על כך ניתנו מספר תשובות: יש המסבירים כי חסד זה מוגבל לחברותיה בלבד ואינו מופנה לכלל הבריות [ברכת אשר, פרדס יוסף], או שהיא מתעקשת לעשות חסד גם עם אכזרים, התנהגות שהיא בניגוד לרצון ה' [פרדס יוסף]. גישה שונה לחלוטין מציעים אבן עזרא ותורה תמימה, המפרשים את המילה חסד במשמעות הפוכה של גנות, חרפה ופריצות. במישור המוסרי, החסידה מסמלת אזהרה לאדם שלא להיות "חסיד שוטה" [שפתי כהן].
האנפה היא עוף הדומה לחסידה, ויש המזהים אותה כדיה או כאנפה המוכרת כיום. פרשנים רבים גוזרים את שמה מהשורש א.נ.ף, המעיד על כעס ורוגז, והיא מתוארת כעוף שכועס במהרה [רש"י, תולדות יצחק, חזקוני]. שפתי כהן רואה בכך אזהרה לאדם להתרחק ממידת הכעס, המשולה לעבודה זרה. דעה אחרת קושרת את שמה לניאוף, ומציינת שזהו עוף שנוטה לנאוף [תורה תמימה, אבן עזרא]. רד"צ הופמן מציע פירוש חלופי, לפיו השם נגזר מהמילה "ענף", בשל פקעת הנוצות דמוית הענפים התלויה על ראשה. המילה למינה המופיעה מיד אחריה, באה לרבות ולאסור את כל משפחות העופות הקרובים למין זה.
הדוכיפת מזוהה על ידי רוב הפרשנים כתרנגול הבר או כעוף המוכר לנו כדוכיפת. אבן עזרא דוחה בתוקף את דעת הצדוקים שטענו כי מדובר בתרנגולת רגילה. שמה נדרש על ידי רש"י ורבנו בחיי כנוטריקון של "הודו כפות", רמז לכרבולתה הכפולה והיפה המקופלת על ראשה. מבחינה מוסרית, כרבולת זו, הנראית כעטרה, משמשת אזהרה לאדם שלא יתהלך בגאווה, אלא יכפוף את הודו לעבודת ה' [שפתי כהן]. מסורת מרכזית נוספת קושרת את הדוכיפת לכינוי הארמי "נגר טורא" שמשמעותו נגר ההרים. על פי התלמוד, עוף זה מסוגל לבקע סלעים, והוא זה שהביא את תולעת השמיר שבאמצעותה בנה שלמה המלך את בית המקדש [רש"י, רבנו בחיי, ברטנורא]. בהקשר זה, יש המסבירים ששמה מורכב מהמילים "דו" שמשמעותה שניים ו"כיפת" שמשמעותה סלעים, על שם יכולתה לחצות סלעים [תולדות יצחק, רד"צ הופמן].
העטלף חותם את הרשימה. למרות שמבחינה זואולוגית מדובר ביונק המניק את גוריו ולא בעוף, התורה כוללת אותו ברשימה זו משום שהוא מעופף [שד"ל, ביאור שטיינזלץ]. זהו יצור קטן הפורח בלילה, חסר עיניים או כזה שאינו רואה באור יום. רד"צ הופמן מציין ששמו נגזר מהמילה "עטל", שמשמעותה אפלה. במישור הרעיוני, העטלף מסמל אזהרה מפני עיוורון רוחני של מי שאינו מסתכל באורה של התורה, וכן אזהרה מפני איטיות ועצלות בעבודת ה', שכן המילה מזכירה את השורש ע.ט.פ במשמעות של איחור ועייפות [שפתי כהן].