דיני הטומאה מקבלים ממד נוסף כאשר הם פוגשים את כלי הכנת המזון הבסיסיים ביותר. הכתוב עוסק בהעברת טומאה מחלקי חיות מתות אל מתקני אפייה ובישול, ומגדיר את אופן הטהרה הייחודי להם.
המילה מִנִּבְלָתָם מדייקת כי מדובר באבר שנשר מבעל חיים מת, להבדיל מבעל חיים שלם שמטמא במותו או מאבר שנתלש מבעל חיים חי. טומאה זו אינה חלה על חלקים שאינם נרקבים כגון עצמות, שיניים, ציפורניים ושיער [מלבי"ם, אדרת אליהו]. הטומאה עשויה לחול על מתקנים העשויים מחרס וטיט, המוגדרים כתַּנּוּר וְכִירַיִם. הפרשנים מסבירים כי התַּנּוּר נועד לאפיית לחם והוא בעל פתח אחד, ואילו הכִּירַיִם משמשים לבישול קדרות בשר, וצורתם הזוגית מעידה על כך שיש בהם מקום המיועד לשפיתת שתי קדרות מעל האש [אבן עזרא, חזקוני, מלבי"ם, רד"צ הופמן]. מתקנים אלו מקבלים טומאה גם אם מקור הטומאה נפל רק לחלל העליון שלהם, המשמש ליציאת עשן, שכן חלל זה נחשב כחלק מתוכו של הכלי [העמק דבר].
סביב מעמדם הפיזי של מתקנים אלו מתקיימת מחלוקת יסודית. גישה אחת גורסת כי מדובר בכלים מיטלטלים בלבד, שכן כלל הלכתי קובע שדבר המחובר לקרקע נחשב כחלק ממנה ואינו יכול לקבל טומאה [רש"י, מזרחי, שפתי חכמים]. מנגד, הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמתקנים אלו אכן קבועים ומחוברים לקרקע בטיט, והכתוב מחדש כאן גזירת כתוב מיוחדת: למרות חיבורם לארץ, הם נדונים כדין כלי חרס תלושים ומקבלים טומאה [רמב"ן, שד"ל, טור הארוך, ביאור יש"ר, גור אריה, רש"ר הירש].
כאשר מתקן כזה נטמא, קובעת התורה כי יֻתָּץ. בניגוד לכלי חרס רגילים שלגביהם נאמרה בתורה לשון "שבירה", הפועל נתיצה מיוחד לדברים המחוברים לקרקע כבניין, ומשמעותו הריסת המבנה ופירוק החומר עצמו, ולא רק הזזתו ממקומו [רמב"ן, מלבי"ם, פרדס יוסף]. נתיצה זו באה ללמד שאין למתקנים אלו אפשרות להיטהר בטבילה במקווה מים [מזרחי, ביאור יש"ר]. עם זאת, אין הכוונה שחובה להשמידם כליל, אלא די בפגיעה בצורתם, כגון יצירת נקב, כך שלא יהיו ראויים יותר למלאכתם המקורית [דברי דוד, רש"ר הירש].
הקביעה וּטְמֵאִים יִהְיוּ לָכֶם נועדה להבהיר כי פעולת הנתיצה אינה חובה מוחלטת. אדם רשאי לבחור שלא לנתץ את התנור ולהמשיך להשתמש בו בטומאתו לצרכי חולין [רש"י, מזרחי, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בנוסף, המילה לָכֶם מרחיבה את דיני הטומאה לכל צורכי השימוש של האדם בכלי, ולפיכך גם הידיות של הכלים נחשבות כחלק מהם ומעבירות טומאה [תורה תמימה, אדרת אליהו, רש"ר הירש]. יש מן המפרשים שהרחיבו את משמעות הפסוק ולמדו מיתור הלשון כי מעבר להלכות טומאה, חל איסור כללי לעשות סחורה ולהפיק הנאה מדברים שאסורים מן התורה, שכן עליהם להישאר בהווייתם כפי שהם [תורה תמימה]. לפי גישה אחרת, התוספת באה לרבות שאפילו אנשים, נשים וטף נטמאים מהם [חזקוני].