איסור אכילת השרצים מקיף את כל מגוון היצורים הרומשים על פני האדמה, ומסווג אותם על פי אופן התנועה שלהם. הקפדה יתרה ניכרת בניסוח הציווי, שנועד לכלול כל סוג של שרץ, החל מאלו חסרי הרגליים ועד לאלו מרובי הרגליים, כדי לוודא ששום מין לא יחמוק מן האיסור.
הביטוי כֹּל הוֹלֵךְ עַל־גָּחוֹן מתייחס ליצורים ששוחים ונופלים על מעיהם, כלומר זוחלים על בטנם ללא רגליים, כדוגמת הנחש [רש"י, אבן עזרא]. התוספת של המילה כֹּל באה לרבות גם את השלשולים – תולעים ארוכות הנמצאות באדמה ובאשפה, במיוחד בימות הקיץ לאחר הגשמים [תורה תמימה, שפתי חכמים]. בנוסף, נכללים כאן גם יצורים שאינם זוחלים על גחונם ממש, אלא שיש להם רגליים זעירות וכמעט בלתי ניכרות, והם מתגלגלים על בטנם בדומה לנחש [מזרחי, שפתי חכמים].
הקבוצה השנייה היא וְכֹל הוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע, הכוללת שרצים קטנים כמו עקרבים וחיפושיות שחורות [רש"י, תורה תמימה]. מאחר שלעקרב יש שמונה רגליים, הפרשנים מסבירים כי הכוונה היא ליצורים ההולכים על לפחות ארבע רגליים [ברכת אשר], או לשרצים שרגליהם העליונות אינן משמשות להליכה של ממש, ולכן עיקר תנועתם נשענת על ארבע רגליים בלבד [מזרחי].
הקבוצה השלישית מתרחבת עַד כָּל־מַרְבֵּה רַגְלַיִם, תואר המכוון לשרצים דוגמת הנדל, שיש לו רגליים רבות מראשו ועד זנבו בשני צדי גופו [רש"י, אבן עזרא, ביאור יש"ר]. מילות הריבוי בפסוק מבטיחות שכל יצור בעל יותר מארבע רגליים – בין אם מספר רגליו שגרתי ובין אם הוא חריג – נכלל באיסור החמור [מלבי"ם, תורה תמימה].
ההדגשה לְכָל־הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ מרחיבה את האיסור גם לתולעים הנמצאות בעיקרי אילנות ועצי זית, שכן שורש העץ נחשב כחלק מן הארץ [מלבי"ם, אדרת אליהו]. רוב הפרשנים מסכימים כי מבחינה הלכתית, שרצים שנוצרים מתוך ריקבון במזון תלוש אינם אסורים כל עוד לא יצאו ורחשו על פני האדמה. לעומת זאת, חרקים ותולעים זעירים שנוצרים בתוך פירות וזרעים בעודם מחוברים לקרקע, נאסרים באכילה [רלב"ג, הכתב והקבלה]. בשל כך, ישנה הקפדה יתרה על בדיקת קמח ופירות יבשים, שכן יצור שלם נחשב ל"בריה" שאינה בטלה ברוב, ואפילו בתערובת של אלף כנגד אחד האיסור נותר בעינו [הכתב והקבלה, פרדס יוסף].
במישור הרעיוני והמוסרי, המילים הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ נדרשות גם על אפרוחים שטרם נפקחו עיניהם. זוהי מליצה לאנשים שעיני שכלם סגורות; הם שקועים כל כולם ברדיפה מתמדת אחר דברים חומריים וארציים, מבלי להקדיש מחשבה למזון רוחני ולתכליתם האמיתית בעולם [פרדס יוסף, אדרת אליהו].
בסיום הציווי, התורה פוסקת לֹא תֹאכְלוּם כִּי־שֶׁקֶץ הֵם, כלומר אלו יצורים מתועבים שיש להתרחק מהם [שטיינזלץ]. עם זאת, איסור זה מוגבל לאכילה בלבד, ומותר לאדם להפיק מהם הנאה אחרת [רלב"ג]. חז"ל דייקו מאופן כתיבת המילה תֹאכְלוּם שניתן לקרוא אותה גם כ"תַאֲכִילוּם", ומכאן למדו אזהרה חמורה למבוגרים: חל איסור מוחלט על הגדולים להאכיל שרצים בידיים לילדים קטנים, אף על פי שהקטנים עצמם טרם הגיעו לגיל חיוב במצוות [תורה תמימה, רש"ר הירש, הופמן].