בעלי חיים אלו שכיחים מאוד בסביבת מגוריהם של בני אדם, ובפרט באזורים חקלאיים וכפריים, ולכן טומאתם רווחת ומצויה במיוחד [ביאור שטיינזלץ]. התורה בחרה לייחד את הטומאה דווקא לשמונה מינים אלו מתוך כלל השרצים, משום שהם נחשבים לשלמים יותר ביצירתם ובהולכתם על ארבע רגליים, בעוד שאר השרצים, גם אם הם ארסיים או עבי חומר, אינם מטמאים בשל חסרון יצירתם [רלב"ג].
אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ
המילה אֵלֶּה באה למעט ולהדגיש כי רק שמונת המינים שנמנו בפסוקים הקודמים מטמאים במותם, ואין טומאה זו חלה על שאר שרצי הארץ, המים או העוף [אבן עזרא, העמק דבר, אדרת אליהו].
הפרשנים מסכימים כי הניסוח הכולל הַטְּמֵאִים וכן בְּכָל הַשָּׁרֶץ מלמד שטומאת השרץ מתפשטת ומחילה את עצמה על כל חלק הראוי להיטמא בגופו. בכלל זה נכללים נוזלי השרץ, הציר שלו והרוטב הקרוש שלו [תורה תמימה]. כמו כן, הטומאה חלה על עורות השרצים, שכן עורותיהם של רוב המינים הללו רכים ודינם כבשר, למעט עור התנשמת שהוא קשה ויוצא מכלל זה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו].
הרחבה נוספת של הטומאה חלה על ביצת השרץ ועל מח העצם שלו. עם זאת, הביצה מטמאה רק אם כבר נרקם בתוכה עובר, ורק אם ניקב בה חור זעיר, אפילו כחוט השערה, המאפשר מגע ישיר בטומאה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. התורה הוצרכה לרבות במיוחד את טומאת הביצה, שכן ללא לימוד זה היה ניתן לחשוב שדבר שמעולם לא חי אינו יכול להיחשב כ"מת" ולטמא [צפנת פענח].
כאשר אדם נוגע במספר שרצים שונים, כל שמונת המינים מצטרפים זה לזה כדי להשלים יחד את השיעור המינימלי המחייב בטומאה [תורה תמימה, מלבי"ם, אדרת אליהו]. כמו כן, דם השרץ ובשרו מצטרפים יחד לשיעור זה, בתנאי שהדם עדיין מחובר לבשר ולא פירש ממנו [אור החיים, מלבי"ם].
כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם
המילה כָּל באה לרבות ולהרחיב את דיני הנגיעה, ומלמדת שהטומאה עוברת לא רק בנגיעה ישירה באוכל או בכלי, אלא גם בנגיעה בידיות האחיזה שלהם, כל עוד הן נחוצות לשימוש [מלבי"ם].
מתוך המילה בָּהֶם, המרמזת על נגיעה בשרץ השלם, למדו חכמים ששיעור הטומאה המינימלי הוא נגיעה בחלק שהוא כעין בריה שלמה. שיעור זה נקבע לגודל של עדשה, שכן החומט (אחד משמונת השרצים) מתחיל את יצירתו כשהוא בגודל של עדשה [תורה תמימה, חזקוני, רלב"ג, מלבי"ם, אדרת אליהו]. בהתאמה לכך, איבר שניתק מן השרץ יטמא רק אם הוא מכיל בשר, גידים ועצמות, בדומה למבנה השלם של השרץ [תורה תמימה, רלב"ג].
בְּמֹתָם
הצירוף של המילים בָּהֶם (המרמזת על חייהם) יחד עם בְּמֹתָם, מלמד שהשרצים אינם מטמאים בעודם בחיים. אולם, מרגע שמתו הם מטמאים בכל דרך, אפילו אם מותם נגרם על ידי שחיטה. מכיוון שבעלי חיים אלו הם שקץ ואסורים באכילה, השחיטה אינה מועילה לטהר אותם [תורה תמימה, מלבי"ם, ביאור יש"ר, אדרת אליהו].
הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילה בְּמֹתָם דורשת שהשרץ יהיה במצב הדומה לשעת מותו, כלומר לח. שרץ שהתייבש לחלוטין (כגון עצמות או עור יבש) עד שאינו יכול לחזור ללחלוחיתו, אינו מטמא [תורה תמימה, רלב"ג, אדרת אליהו]. עם זאת, אם שלדו של השרץ היבש נותר שלם לחלוטין, הוא עדיין יטמא [תורה תמימה, אדרת אליהו].
יִטְמָא עַד הָעָרֶב
האדם שנטמא נותר בטומאתו עד רדת הערב, וזאת בתנאי שרחץ את גופו קודם לכן [אבן עזרא].