התורה מפרטת קבוצה מצומצמת של בעלי חיים המציגים סימן טהרה אחד בלבד, כדי להזהיר באופן ממוקד מפני אכילתם. ברשימה זו בולטת הארנבת, חיה המעוררת דיון נרחב בקרב המפרשים לאורך הדורות סביב שמה, מינה הביולוגי ותכונותיה הפיזיות.
המילה הָאַרְנֶבֶת מופיעה בפסוק בלשון נקבה, עובדה שעוררה הדים רבים. הגישה המרכזית גורסת כי זהו פשוט שמו של המין כולו בשפה העברית, והוא כולל בתוכו גם את הזכרים וגם את הנקבות, בדומה לחיות אחרות כגון יונה או גמל [רמב"ן]. עם זאת, פרשנים רבים חיפשו טעם מהותי לשימוש בלשון נקבה דווקא. יש שהסבירו כי אדם הראשון קרא לחיות על שם תכונתן הפנימית הבולטת, ופעולה זו ניכרת וחזקה יותר אצל הנקבה במין זה [העמק דבר]. אחרים קשרו זאת לעולם הטומאה, שבו לעיתים כוח הנקבה שולט ועיקרי יותר מהזכר [אור החיים]. מנגד, יש שהציעו הסברים ביולוגיים שונים: יש שטענו כי במין זה אין זכרים כלל [חזקוני, אבן עזרא], או שהנקבה דומיננטית וכופה את הזכר להזדווג עד שזכרותו כמעט ואינה ניכרת [הכתב והקבלה]. דעה אחרת גורסת כי הארנבת היא יצור דו-מיני [התשבי], או שהיא מחליפה את מינה מדי חודש, ולכן המילה נכתבת בפסוק "הוא" (לשון זכר) אך נקראת "היא" (לשון נקבה) [פענח רזא]. הסבר נוסף מתמקד בכך שלזכר במין זה אין שום סימן טהרה, ולכן התורה הדגישה את הנקבה כחידוש [שפת אמת]. מבחינה לשונית, יש המפרשים את המילה כמורכבת מהמילים "אור" (במשמעות חור וסדק) ו"ניב" (שפה), על שום ששפתה העליונה של הארנבת סדוקה ומבוקעת [הכתב והקבלה].
שמה של הארנבת נקשר גם באירוע היסטורי מפורסם של תרגום התורה ליוונית על ידי שבעים ושניים הזקנים. בעת התרגום עבור תלמי המלך, שינו החכמים את הכתוב ולא תרגמו את המילה "ארנבת", אלא כתבו "צעירת הרגלים" או "שעירת הרגלים" (שכן טבעה לגדל שיער ארוך ברגליה). הסיבה לכך הייתה שאשתו של המלך, או שושלת המלוכה, נקראה בשם זה, והחכמים חששו שהמלך יחשוב שהיהודים לועגים לו ומטילים את שם אשתו ברשימת החיות הטמאות שבתורה [תורה תמימה, פרדס יוסף, פירושי רד"צ הופמן].
הקביעה בפסוק כִּי מַעֲלַת גֵּרָה הִוא מעוררת פולמוס פרשני, שכן חוקרי הטבע מציינים שאין לארנבת קיבה מפוצלת האופיינית למעלי גרה. חלק מהמפרשים טוענים כי הארנבת אכן מעלת גרה גם ללא קיבה כפולה, והיא מעלה את המזון הלעוס מקיבתה היחידה. לפירוש זה, המושג "גרה" משמעו פעולת הלעיסה שבה החיה מגררת ומפוררת את המאכל בשיניה כמו מסור [נתינה לגר, שד"ל]. בנוסף, יש המציינים כי זן הארנבות המצוי בארצות המזרח אכן מעלה גרה בפועל [ברכת אשר].
לעומתם, גישה מרכזית אחרת מסבירה שהתורה אינה ספר של חקר מבנה הגוף הפנימי, אלא היא מדברת בלשון בני אדם ועל פי מראה העיניים. הארנבת מניעה את לסתותיה באופן שנראה לעין כהעלאת גרה, ולכן היא מצטיירת כלפי חוץ כחיה טהורה [ביאור שטיינזלץ, פירושי רד"צ הופמן, ברכת אשר]. דווקא משום שהיא נראית כמעלת גרה, היה צורך מיוחד שהתורה תאסור אותה במפורש כדי למנוע טעות. מטרת התורה בפירוט החיות הללו היא להדגיש שמלבד ארבע החיות המוזכרות בפרשה, אין בטבע שום חיה בעלת סימן טהרה אחד בלבד. לכן, מי שמכיר היטב את החיות הללו, יכול לאכול כל חיה אחרת גם אם זיהה בה רק סימן טהרה אחד (למשל, אם רגליה נקטעו ואי אפשר לבדוק את פרסותיה), שכן מובטח לו מטבע הבריאה שקיים בה גם הסימן השני [פירושי רד"צ הופמן].