ויקרא, פרק י״א, פסוק כ״ז

דיני הטומאה מתרחבים אל וכל הולך על כפיו, כלומר חיות שאין להן פרסות קשיחות אלא אצבעות מופרדות כדוגמת הכלב, וכן חיות המשתמשות ברגליהן לאחיזה כמו קופים. ההדגשה בכל החיה ההולכת על ארבע נועדה לרבות את כל חיות הבר הטמאות, ובמקביל למעט עופות טהורים ההולכים על שתיים, בני אדם ורמשים. הקביעה טמאים הם לכם מבהירה שחיות אלו אסורות באכילה, אך עיקר הדין מתמקד בטומאת מגע החלה על כל אדם מישראל בשווה. הטומאה מתקיימת רק בעת מגע בשיעור של כזית בנבלתם של בעלי החיים לאחר מותם, או באבר שנתלש מהם. אדם הנוגע בנבלה יטמא עד הערב, וזוהי טומאה קלה יחסית שאינה מטמאת את בגדיו.