ויקרא, פרק י״א, פסוק כ״ו

איסור טומאת המגע בנבלות חל לְכָל הַבְּהֵמָה חסרת סימני הטהרה או בעלת סימנים חלקיים, לרבות אבר שנתלש מן החי ועובר השוהה במעי אמו. הגדרה זו כוללת חיות אֲשֶׁר הִוא מַפְרֶסֶת פַּרְסָה וְשֶׁסַע אֵינֶנָּה שֹׁסַעַת, כלומר בעלות פרסה עגולה ושלמה כסוס או כזו הסדוקה רק בחלקה העליון כגמל, וכן בהמות שוְגֵרָה אֵינֶנָּה מַעֲלָה ואינן לועסות את מזונן מחדש. מכיוון שחלקים שונים מנבלות אלו מצטרפים יחד לשיעור המינימלי המטמא, קובע הפסוק בלשון רבים כי טְמֵאִים הֵם לָכֶם. הקביעה כָּל הַנֹּגֵעַ בָּהֶם יִטְמָא מבהירה שהטומאה חלה רק לאחר מות הבהמה, ומדגישה שבניגוד לבהמה טהורה שפעולת השחיטה מונעת ממנה טומאת נבלה, בהמה טמאה תטמא תמיד, אפילו אם נשחטה בשל דמיונה החיצוני לחיות טהורות.