ויקרא, פרק י״א, פסוק ט׳

מכיוון שלדגים אין שמות פרטיים בלשון הקודש, התורה מזהה את המינים הטהורים באמצעות סימנים גופניים המעידים לרוב על סביבת גידול נקייה ובריאה. מותר באכילה רק יצור שיש לו סְנַפִּיר, שהוא איבר השחייה, וְקַשְׂקֶשֶׂת, שהיא מעטה מגן הניתן לקילוף מעור הדג. דרישה זו חלה על יצורים החיים במקווי מים טבעיים, בין אם הם מלוחים בַּיַּמִּים ובין אם הם מתוקים וזורמים וּבַנְּחָלִים, אך אינה אוסרת שתיית יצורים זעירים הגדלים במים הכלואים בכלים מלאכותיים. הכפילות של המילה בַּמַּיִם נועדה להדגיש שההיתר תקף רק כשהדג ניצוד בתוך המים ולא לאחר שיצא בכוחות עצמו ליבשה. החזרה על ההוראה אֹתָם תֹּאכֵלוּ מלמדת שדג טהור נותר מותר באכילה גם אם נבלע בשלמותו על ידי דג טמא או נכבש עמו.