ויקרא, פרק י״א, פסוק ל״ד

כאשר כלי חרס נטמא, רק מזון ומשקים הנמצאים בחללו מקבלים ממנו טומאה. הכתוב מציין מִכׇּל־הָאֹכֶל אֲשֶׁר יֵאָכֵל כדי להדגיש שמדובר במזון הראוי לאדם ואינו מקולקל, אשר מצוי בכמות מינימלית של כביצה הנדרשת לקבלת הטומאה או להעברתה. התנאי היסודי לכך שהמזון יִטְמָא הוא אֲשֶׁר יָבוֹא עָלָיו מַיִם, כלומר שהוא נרטב פעם אחת מרצון, ומאותו רגע הוא מוכשר לקבל טומאה לעולם אפילו אם התייבש. הכשרה זו נעשית גם על ידי וְכׇל־מַשְׁקֶה אֲשֶׁר יִשָּׁתֶה, שהם שבעה נוזלים ספציפיים הראויים לאדם ושאובים בְּכׇל־כְּלִי. כפילות הפועל יִטְמָא בסוף הפסוק באה להבחין בין דיני טומאת המזון לבין טומאת המשקים, שלגביהם נחלקו הדעות אם הם נטמאים בעצמם או רק משמשים להכשרת המזון.