ויקרא, פרק י״א, פסוק מ״א

בניגוד לדיני הטומאה המבחינים בין סוגי שרצים שונים, כׇל־הַשֶּׁרֶץ, כלומר יצורים נמוכים וקצרי רגליים הרוחשים על הקרקע כגון נחשים, חרקים ותולעים, אסור באכילה באופן גורף כדי למנוע את טומאת הנפש. ההדגשה כי מדובר ביצור הַשֹּׁרֵץ עַל־הָאָרֶץ מלמדת שתולעים שהתהוו בתוך פרי שנקטף ומעולם לא יצאו ממנו מותרות באכילה, אך אם הפרי היה מחובר לקרקע או שהתולעת יצאה החוצה, היא נאסרת מיד. התורה קובעת כי יצור כזה שֶׁקֶץ הוּא, ולכן מנסחת את האיסור בלשון סביל, לֹא יֵאָכֵל, כדי להזהיר שלא רק האכילה עצמה אסורה, אלא חל איסור גם להאכיל שרצים לאחרים ובפרט לילדים. עם זאת, האיסור מתמקד באכילה בלבד ואינו אוסר מסחר או הנאה מהם. אדם עובר על איסור זה אם אכל כמות של כזית, או אם אכל יצור שלם קטן ככל שיהיה.