ויקרא, פרק י״א, פסוק ל״ו

מים המחוברים לקרקע אינם מקבלים טומאה גם אם נופלת לתוכם נבלת שרץ, בניגוד למים השאובים בכלים. אַךְ מַעְיָן, שהוא מקור מים טבעי הפורץ מהאדמה, וּבוֹר חפור לאגירת מי גשמים לכדי מִקְוֵה מַיִם עומד הנאסף באופן טבעי, יִהְיֶה טָהוֹר. משמעות הדבר אינה רק שהמים נותרים בטהרתם, אלא שיש להם כוח פעיל לטהר את מי שטובל בהם. עם זאת, וְנֹגֵעַ בְּנִבְלָתָם יִטְמָא, שכן המים אינם חוצצים בפני הטומאה, ואדם או כלי שייגעו בנבלה בעודה בתוכם ייטמאו. לחלופין, אזהרה זו מתייחסת למים שניתקו מהקרקע ונטמאים במגע עם הנבלה, או מלמדת ששרצים מעבירים טומאה אך ורק במגע ישיר.