ויקרא, פרק י״א, פסוק ל״ח

זרעים ופירות המיועדים למאכל אדם יכולים להיטמא רק לאחר שניתקו מן הקרקע ובאו במגע עם נוזלים מתוך כוונה ולשביעות רצונו של האדם. הכלל וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע קובע כי ברגע שמשקה כלשהו הרטיב את המאכל, הפרי מוכשר לקבל טומאה לתמיד. משום כך, אם לאחר מכן וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו, כלומר חלק מטמא של שרץ מת נגע בפרי, הוא ייטמא גם אם התייבש לחלוטין. המילים טָמֵא הוּא מדגישות שהטומאה חלה על הזרע עצמו ולא על המים, והמילה לָכֶם מלמדת שהטומאה מתפשטת גם לחלקים המשמשים לאחיזת הפרי, כגון הגבעול.