ויקרא, פרק י״א, פסוק ל׳

שרצים חסרי ארס אלו מטמאים אדם במגע בלבד, בתנאי שהם לחים ובגודל של עדשה לפחות. התורה נמנעה מלקבוע טומאה על מזיקים ארסיים כדוגמת הנחש, כדי שבני אדם לא יחששו להורגם מחשש שייטמאו. זיהוים הזואולוגי אינו ודאי, אך מקובל לזהות את וְהָאֲנָקָה כקיפוד או כחיה המשמיעה קול נאקה, את וְהַכֹּחַ כחולדה או חרדון, ואת וְהַלְּטָאָה כשם כולל למיני הלטאות. בנוסף, וְהַחֹמֶט מזוהה לרוב כשבלול או צב, ואילו וְהַתִּנְשָׁמֶת מתוארת כחולד עיוור הקרוי כך על שם קול נשימתו. מבחינה סמלית, שמות השרצים מייצגים כוחות שליליים של צער ומוות, אך כאשר האדם עושה את רצון ה' כוחות אלו מתהפכים לטובה ומסייעים לו.