ויקרא, פרק י״א, פסוק ח׳

חשבתם פעם למה בעצם יש לנו חוקים על מה מותר ומה אסור לאכול? הסיבה היא שהאוכל שלנו משפיע על הגוף ועל המחשבה שלנו. ה' רוצה שנאכל רק מאכלים ששומרים על הגוף שלנו עדין ועל השכל שלנו נקי וצלול, כדי שנוכל לעשות דברים טובים. לכן, כשהתורה מדברת על חיות לא כשרות, היא מצווה עלינו מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ. האיסור הזה אומר שאסור לאכול את החלקים הרגילים של החיה. אגב, גם אם מישהו ינסה לשחוט חיה לא כשרה בדיוק לפי ההלכה, היא עדיין תישאר אסורה באכילה. וברור שאם התורה אוסרת לאכול חיות שיש להן רק סימן כשרות אחד, כמו חזיר או גמל, אז גם חיות שאין להן אפילו סימן אחד אסורות לגמרי. התורה גם מבקשת מאיתנו וּבְנִבְלָתָם לֹא תִגָּעוּ, כלומר לא לגעת בחיה לא כשרה שמתה. אבל האם באמת אסור לגעת בה אף פעם? הרי מה נעשה אם נצטרך לפנות אותה מהחצר שלנו? הכוונה כאן היא לא לאיסור מוחלט, אלא להדרכה מיוחדת למי שרוצה להיכנס לבית המקדש. במיוחד בזמן החגים, כשהיו עולים לירושלים, כולם היו צריכים לשמור על עצמם טהורים ולא לגעת בנבלות כדי שיוכלו להיכנס למקדש. התורה מסכמת ואומרת טְמֵאִים הֵם לָכֶם. המילה טְמֵאִים מלמדת שהאיסור הוא לא רק על הבשר עצמו, אלא גם על הרוטב או המרק שיצאו מאותה חיה. ולמרות כל זה, המילה לָכֶם מגלה לנו משהו חשוב: החיות האלה אמנם אסורות באכילה, אבל מותר לנו להשתמש בהן לצרכים אחרים שלנו או אפילו למכור אותן, כל עוד אנחנו לא אוכלים אותן.