ויקרא, פרק י״א, פסוק כ׳

יצא לכם פעם לעקוב אחרי חרק קטן שמתעופף לו באוויר ואז נוחת ומתחיל לזחול על הרצפה? התורה קוראת ליצורים המעופפים האלה שֶׁרֶץ הָעוֹף. בניגוד לציפורים רגילות שהולכות זקוף על שתי רגליים והראש שלהן מורם למעלה, החרקים האלה הולכים נמוך מאוד, קרוב לאדמה, כשהראש שלהם נטוי למטה. הם גם זזים מהר מאוד ולרוב אוהבים להיות יחד בהמונים. התורה מתארת אותם בתור הַהֹלֵךְ עַל אַרְבַּע. אבל רגע, אם תספרו את הרגליים של חגב או דבורה, תגלו שיש להם שש רגליים, אז איך זה מסתדר? התשובה היא שרק ארבע מתוך הרגליים שלהם משמשות להליכה רגילה. שתי הרגליים האחרות נועדו למשהו אחר לגמרי, כמו למשל לקפיצה גבוהה או לאחיזה של דברים, ממש כמו ידיים. ה' מבקש מאיתנו לא לאכול את החרקים הללו וקורא להם שֶׁקֶץ. המילה הזו מלמדת אותנו שעלינו להתרחק מהם לגמרי, ואפילו לא לאכול תבשיל או רוטב שהם התערבבו בו. הסיבה לכך היא שהגוף של החרקים האלה מורכב מחומרים שאינם מזינים ואינם ראויים להיות מזון בריא וטוב לגוף האדם. למרות שהאיסור הזה כולל כמעט את כל החרקים המעופפים, ישנם סוגים מיוחדים מאוד של חגבים שכן מותרים באכילה, אך כיום רק קהילות מסוימות, כמו למשל יהודי תימן, עדיין שומרות על המסורת ויודעות לזהות בדיוק אילו חגבים טהורים ומותרים.