ויקרא, פרק י״א, פסוק ט״ז

חשבתם פעם איך בעלי חיים מקבלים את השמות שלהם? לפעמים, השם של בעל החיים מגלה לנו המון על האופי שלו, על ההתנהגות שלו ואפילו על המידות שלו. התורה ממשיכה לפרט לנו אילו עופות אינם כשרים לאכילה, ומזכירה את בַּת הַיַּעֲנָה, שהיא עוף מדברי גדול שלא יכול לעוף. השם שלה קשור לקולות היללה שהיא משמיעה. אבל למה התורה קוראת לה בת ולא פשוט יענה? הסיבה היא שהיענה הבוגרת אוכלת אבנים וברזל, ולכן הבשר שלה קשה כמו עץ ואי אפשר בכלל לאכול אותו. לכן התורה מזהירה אותנו דווקא מפני היענה הקטנה והרכה, שאותה כן אפשר לאכול. היענה ידועה כעוף שנוטש את הביצים שלו בחול ולא מטפל בגוזלים שלו. התורה מזכירה אותה גם כדי לרמוז לנו להתרחק מהתנהגות כזו, וללמד אותנו להיות רחמנים ודואגים. עוף נוסף שמוזכר הוא הַתַּחְמָס, שהוא עוף לילה. השם שלו מגיע מהמילה חמס, שפירושה גזל. זהו עוף שלוקח בכוח אוכל מעופות אחרים ומשתלט להם על הקינים. גם כאן יש לנו שיעור חשוב לחיים, להתרחק ממידות של גזל ולקחת תמיד רק מה ששייך לנו. לאחר מכן מופיע הַשָּׁחַף, שהוא עוף רזה וצנום שיש בו חום פנימי חזק, ואם אדם יאכל אותו הוא עלול לקבל חום גבוה ולהיות חולה. בסוף מוזכר הַנֵּץ, שהוא עוף קטן ומהיר מאוד. השם שלו מזכיר את המילה נוצה, מכיוון שיש לו נוצות מיוחדות ורבות שעוזרות לו לעוף במהירות רבה. התורה מוסיפה את המילה לְמִינֵהוּ כדי ללמד אותנו שהאיסור כולל גם את כל שאר סוגי העופות שדומים לו ושייכים לאותה המשפחה.