התעכבתם פעם לחשוב איך האוכל שאנחנו מכניסים לגוף שלנו יכול להשפיע לא רק על הבטן, אלא גם על הנשמה שלנו? התורה מלמדת אותנו שיש קשר מיוחד בין מה שאנחנו אוכלים לבין הלב והמחשבות שלנו. כאשר התורה מזהירה אותנו אַל תְּשַׁקְּצוּ, היא למעשה אוסרת עלינו לאכול שרצים וחרקים. האזהרה הזו מקיפה את כל הסוגים הקיימים, ולכן נכתב בְּכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ. המשמעות היא שאסור לאכול שום שרץ, בין אם הוא שוחה בים, מעופף באוויר, זוחל על האדמה, ואפילו אם זו תולעת קטנה שגדלה בתוך פרי, יצאה ממנו לאוויר וחזרה פנימה.
הסיבה לאיסור הזה היא עמוקה מאוד. התורה כותבת אֶת נַפְשֹׁתֵיכֶם כדי להסביר לנו שמאכלים כאלה פוגעים בנפש שלנו. הם עלולים להנמיך את האדם ולהרחיק אותו מהטוב שבו, אפילו אם הוא אכל אותם לגמרי בטעות ומבלי לשים לב. התורה ממשיכה ואומרת וְלֹא תִטַּמְּאוּ בָּהֶם וְנִטְמֵתֶם בָּם. הכוונה כאן היא לא ללכלוך רגיל בגוף שאפשר לשטוף במים, אלא למשהו שקורה עמוק בתוך הלב. המילה וְנִטְמֵתֶם מזכירה את המילה אטימות. כלומר, מי שאוכל את המאכלים האלו, הלב שלו נאטם ונסגר, וקשה לו יותר להרגיש דברים רוחניים וקדושים.
אם נשים לב, התורה משתמשת בשתי מילים דומות, קודם תִטַּמְּאוּ ואז וְנִטְמֵתֶם, כדי ללמד אותנו כלל חשוב. בהתחלה האדם בוחר בעצמו לעשות משהו לא טוב, אבל המעשה הזה גורר אחריו עוד דברים לא טובים. מעשה קטן של התרחקות גורם לאדם לשקוע ולהתרחק אפילו יותר מקרבת ה'. לכן, כשאנחנו נזהרים ושומרים על מה שאנחנו אוכלים, אנחנו שומרים על הלב שלנו פתוח, נקי וקרוב לדברים טובים.