ויקרא, פרק ט״ו, פסוק ל״א

על משה ואהרן מוטלת המשימה לחנך את העם להתרחק ולפרוש מכל סוגי הטומאות, הגופניות והרוחניות, ובכך לקיים וְהִזַּרְתֶּם אֶת־בְּנֵי־יִשְׂרָאֵל מִטֻּמְאָתָם. דרישה זו כוללת גם נקיטת אמצעי זהירות מוקדמים כדי למנוע מכשול, כגון ציון מקומות קבורה או פרישת הבעל מאשתו סמוך לזמן וסתה. האזהרה וְלֹא יָמֻתוּ בְּטֻמְאָתָם מתייחסת לאדם טמא הנכנס למקדש, מעשה שעונשו מיתה או כרת, וכן מתריעה מפני חורבן רוחני ולאומי אם הטומאה תצטבר בעם. מצב הטומאה כשלעצמו אינו חטא, אך העונש החמור חל בְּטַמְּאָם אֶת־מִשְׁכָּנִי אֲשֶׁר בְּתוֹכָם. ה' שוכן בקרב העם אפילו כשהם טמאים, ולכן הכנסת טומאה לקודש היא פגיעה חמורה בשכינה, כאשר יש אף הרואים בגוף האדם עצמו משכן פנימי שאסור לטמאו.