תארו לעצמכם שאתם מגלים פתאום שחבר טוב שלכם התמודד עם בעיה הרבה יותר גדולה ממה שחשבתם. איך הייתם מרגישים? כנראה שהייתם רוצים מיד לעזור לו ולתת לו כל מה שהוא צריך. זה בדיוק מה שקרה למלך אחשוורוש.
המלך קורא לאסתר ומספר לה על תוצאות הלחימה. הוא אומר שהיהודים הרגו וגם וְאַבֵּד את האויבים. הכוונה היא שהם לא רק ניצחו את האנשים שנלחמו מולם, אלא דאגו להרחיק את כל הסכנה לחלוטין כדי שהאויבים לא יוכלו לחזור ולנקום בהם בעתיד. המלך מציין שכל זה קרה ממש קרוב אליו, ליהודים שהיו מפוזרים ברחובות של העיר המרכזית, ולכן הוא אומר שזה קרה בְּשׁוּשַׁן הַבִּירָה.
כשהמלך מבין כמה אויבים ניסו לפגוע ביהודים ממש מתחת לאף שלו בעיר הבירה, הוא מתמלא בדאגה ובאהבה לאסתר ולעמה. הוא חושב לעצמו: אם כאן, במקום שבו כולם מפחדים מהמלכות שלי, היו ליהודים כל כך הרבה שונאים, מה קרה במקומות רחוקים שבהם לא פוחדים מהמלך? מתוך הפליאה הזו הוא אומר בִּשְׁאָר מְדִינוֹת הַמֶּלֶךְ מֶה עָשׂוּ. זו לא באמת שאלה שהוא מחפש עליה תשובה, אלא קריאת התפעלות. הוא בעצם אומר לאסתר: אני רק יכול לדמיין מול כמה אויבים העם שלך נאלץ להתמודד בכל שאר המדינות!
מתוך הדאגה הזו, המלך מציע לאסתר לבקש עזרה נוספת כדי להציל את עמה. ואסתר אכן מבקשת עוד יום אחד. למה היא הייתה צריכה עוד זמן? מכיוון שהאויבים שניסו לפגוע ביהודים היו מזרע עמלק הרשע, וביום אחד קצר היהודים בשושן פשוט לא הספיקו לנצח את כולם. הם היו זקוקים לזמן נוסף כדי להשלים את המשימה ולהיות בטוחים ומוגנים לגמרי.