שמות, פרק י״ד, פסוק ה׳

כאשר וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם, ההנהגה המצרית מבינה כי בני ישראל לא יצאו לחופשת פולחן קצרה, אלא עזבו לתמיד. הבנה זו התגבשה בעקבות דיווחי סוכנים שחזרו לאחר שלושה ימים, או משום שההליכה המבולבלת של היוצאים יצרה רושם של עבדים נמלטים. בעקבות זאת וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל־הָעָם, שכן הפחד ממכות ה' התחלף במחשבה שכוחו מוגבל, לצד הפנמת הפגיעה הכלכלית והצער על הרכוש הרב שישראל לקחו עמם. המלך ושריו לוקחים אחריות משותפת על הטעות, ותוהים יחד מַה־זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי־שִׁלַּחְנוּ אֶת־יִשְׂרָאֵל מֵעׇבְדֵנוּ, כשהם מצרים על כך ששחררו את העם מלעבוד אותם ולשמש ככוח העבודה המרכזי של מדינתם.