לאחר מות הצפרדעים, המצרים נאלצו להתמודד עם נבלותיהן ברחבי המדינה. הפרשנים מסכימים כי המילה וַיִּצְבְּרוּ משמעותה שאספו וקיבצו את הצפרדעים, והביטוי חֳמָרִם חֳמָרִם מתאר ערימות וצבורים גדולים של פגרים [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, רלב"ג, שטיינזלץ]. יש המציינים כי כמות הפגרים הייתה כה עצומה, עד שכל מצרי שאסף אותם צבר לפחות עשרה גלים [בעל הטורים].
פעולת האיסוף עצמה טמנה בחובה טעות טראגית עבור המצרים. כוונתם המקורית הייתה רק לנקות את הארץ ולאסוף את הפגרים הפזורים, אך יצירת הערימות הגדולות גרמה באופן בלתי מכוון להאצת תהליך הריקבון והצחנה [רש"ר הירש].
לתוצאה של וַתִּבְאַשׁ הָאָרֶץ ישנן מספר משמעויות והשלכות בפרשנות. מצד אחד, הסירחון והריקבון המוחשיים הוכיחו לפרעה שלא מדובר בכישוף. מעשה כשפים אינו מותיר עקבות לאחר שהקסם פג, ואילו כאן הפגרים נותרו והסריחו, מה שהעיד על מציאותה של מכה מאת ה' [העמק דבר].
מנגד, דווקא מות הצפרדעים במקומן גרם לפרעה להכביד את לבו. פרעה ציפה שהצפרדעים יסתלקו לחלוטין ממצרים. כאשר מתו במקומן והבאישו את הארץ, הוא חש שמשה לא קיים את דברו במלואו, וכי ניתנה לו רק הרווחה מועטת ולא ישועה שלמה מן המכה [מלבי"ם].
בראייה רחבה יותר, הפרשנים מצביעים על קשרים רעיוניים למכות קודמות ולמצבם של בני ישראל. בשתי המכות הראשונות לקו כל מערכות החיים של מצרים: במכת הדם הבאיש היאור, ועתה במכת הצפרדעים הבאישה היבשה [בכור שור, קאסוטו]. יש בכך מידה כנגד מידה, שכן ארץ מצרים הפורייה והדשנה העלתה צחנה כעונש על כך שהמצרים מאסו בישראל [ביאור יש"ר]. אירוניה נוספת טמונה בכך שבעוד שוטרי בני ישראל האשימו קודם לכן את משה ואהרן שהבאישו את ריחם בעיני פרעה, בפועל משה ואהרן הם אלו שהבאישו באופן ממשי את מימיהם ואת ארצם של המצרים [קאסוטו].