לאחר מכת הכינים, שניחתו על מצרים ללא התראה מוקדמת, ניצבים החרטומים חסרי אונים. בניגוד למכות הקודמות, הם אינם מצליחים לשחזר את המופת, ונאלצים לספק לפרעה הסבר לכישלונם, בעוד הוא נותר באטימותו.
הפרשנים מציעים מספר סיבות לכישלונם של החרטומים דווקא במכה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שישנו הבדל מהותי בין המכות: בעוד שמכות דם וצפרדע כללו שינוי או איסוף של חומרים קיימים, מכת הכינים דרשה יצירה של חיים מתוך עפר, וכוח הבריאה מסור לה' בלבד [רמב"ן, רבנו בחיי]. בנוסף, על פי מסורת חז"ל, שדים וכוחות כישוף אינם מסוגלים לשלוט או לאסוף בריות הקטנות מגודלה של שעורה או עדשה [רמב"ן, תורה תמימה, ברכת אשר]. רמז לאובדן כוחם של החרטומים במכה זו ניתן למצוא בכתיב של המילה הַחַרְטֻמִּם, המופיעה כאן ללא האות יו"ד, בניגוד לאזכוריה הקודמים [מנחת שי, רבנו בחיי]. אגב כך, המכה בוצעה על ידי אהרן ולא על ידי משה, משום שהעפר הגן על משה כשטמן בו את המצרי שהרג, ולכן לא היה ראוי שמשה יכה את העפר [תורה תמימה].
אמירתם של החרטומים, אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא, מתפרשת בשתי דרכים עיקריות:
הגישה הראשונה גורסת כי החרטומים סירבו להודות בניצחונו של משה. לטענתם, לא מדובר בעונש מאת אלוהי ישראל שניחת בגלל סירוב פרעה, אלא באסון טבע, מכת מדינה או תופעה אסטרולוגית גלובלית. כראיה לכך, הם משתמשים בשם הכללי "אלהים" המזוהה אצלם עם כוחות הטבע והמזלות, ולא בשם המפורש. הוכחה נוספת לשיטתם הייתה העובדה שמשה כלל לא התרה בפרעה לפני מכה זו [אבן עזרא, רשב"ם, חזקוני, מלבי"ם].
מנגד, הגישה השנייה סבורה כי החרטומים אכן הודו בתבוסתם והכירו בכך שהמכה היא מאת ה', ולכן פרעה הפסיק לקרוא להם מאותו רגע. עם זאת, הם ניסו לגמד את האירוע: הם כינו זאת "אצבע" ולא "יד" כדי לרמוז שמדובר במכה קטנה וקלה. את השם המפורש הם לא הזכירו, שכן המצרים נמנעו מלהגות אותו אלא בשיחה ישירה עם משה [רמב"ן, רבנו בחיי, קאסוטו, צרור המור].
השימוש במונח אֶצְבַּע מבטא ציווי ורצון אלוהי [שד"ל], או מסמל אחיזה וענישה [הכתב והקבלה]. התרגום הארמי מפרש זאת כ"מכה מלפני ה'", כדי להרחיק הגשמה וייחוס איברים גופניים לאל [נתינה לגר]. מעניין לציין שהתנ"ך משתמש במושג "אצבע אלוהים" לתיאור בריאת השמיים והכוכבים העצומים, כתיבת לוחות הברית, ויצירת הכינים הזעירות, ללמד שבריאת הגדול והקטן שווים וקלים באותה מידה עבור ה' [רבנו בחיי].
למרות הודאת החרטומים, וַיֶּחֱזַק לֵב־פַּרְעֹה. הפועל מופיע בבניין קל, המעיד על כך שפרעה הקשה את ליבו בעצמו מתוך עקשנות טבעית, ולא בהתערבות אלוהית [לבוש האורה, ביאור יש"ר]. מדוע פרעה לא נכנע הרי עיניו ראו את המופת? ייתכן שקיבל את התירוץ האסטרולוגי [אבן עזרא], או ששכנע את עצמו שמשה ואהרן אינם שלוחי האל, אלא פשוט מכשפים מוכשרים יותר שיודעים את סודות הכישוף של דברים זעירים [חומת אנך]. יתרה מזאת, פרעה כלל לא חש במכה באופן אישי, שכן הכינים היו בעפר הארץ, ואילו ארמונותיהם של שרי מצרים היו מרוצפים בשיש ונקיים מעפר, כך שהעשירים לא סבלו מהן ולא מיהרו לבקש רפואה [בכור שור, חזקוני].
הפסוק נחתם במילים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה', אף על פי שמכה זו הונחתה ללא אזהרה מוקדמת. הפרשנים מסבירים כי ה' מתרה בפרעה רק לפני מכות שיש בהן סכנת מוות או השחתה גדולה לאדם [רמב"ן]. בנוסף, מכת הכינים חותמת את המחזור הראשון של המכות (דם, צפרדע, כינים). הכלל הוא שלאחר שאדם חוטא ושונה באיוולתו פעמיים למרות האזהרות, העבירה הופכת אצלו להרגל, ואין עוד תוחלת באזהרה נוספת [חזקוני].