ברגעי משבר ומצוקה, נטייתו של האדם היא להיכנע ולהבטיח הבטחות, אך עם חלוף הסכנה, שבה ועולה העקשנות. פסוק זה מתאר את התפנית הפסיכולוגית והמוסרית של פרעה מיד לאחר סיום מכת הצפרדעים, כאשר ההבטחות שנתן תחת לחץ מתנדפות ברגע שבו המציאות משתפרת.
המילה הָרְוָחָה מבטאת יציאה ממצב של צרה ודוחק אל תחושה של מרחב והקלה [אבן עזרא, שד"ל, ביאור יש"ר]. הפרשנים עומדים על כך שביטוי זה מופיע דווקא במכת הצפרדעים, בניגוד למכות אחרות שחלפו מבלי להותיר זכר. במכה זו, הצפרדעים לא נעלמו אלא מתו והבאישו את הארץ. באופן טבעי, הסירחון העז שנישא באוויר היה אמור להותיר את פרעה בהכנעתו. אולם, מכיוון שארץ מצרים רחבת ידיים, הסירחון התפזר במרחב ולא הציק לו באותה מידה, מה שהעניק לו תחושת הקלה [כלי יקר]. גישה נוספת מציעה כי פרעה קיבל הקלה גדולה מזו שביקש, מה שהוביל אותו למחשבה המוטעית והנוחה שהצפרדעים מתו מעצמן, ללא קשר לתפילתו של משה [העמק דבר].
התיבה וְהַכְבֵּד אינה כתובה כפועל רגיל בלשון עבר (כמו "ויכבד"), אלא כשם הפועל. בחירה דקדוקית זו מלמדת שלא היה מדובר בפעולה חד-פעמית, אלא בתהליך מתמשך שבו פרעה הלך והכביד את לבו בהדרגה [רש"י, אבן עזרא, גור אריה]. מכת הצפרדעים שברה את רוחו והכניעה אותו לחלוטין, ולכן לבו לא התחזק באופן טבעי מאליו. כדי לחזור לסורו, פרעה נאלץ להתאמץ ולפעול בניגוד לטבעו המוכנע, תוך שהוא כופה על עצמו לסבול את סירחון הצפרדעים שנותרו, ובלבד שלא ייאלץ להיכנע לקול ה' [רשב"ם, ספורנו, ביאור יש"ר]. התנהלות זו חושפת את רשעתו העמוקה, שכן כניעתו הקודמת הייתה למראית עין בלבד כדי להינצל מהצרה, וברגע שזכה להקלה מיהר להפר את הבטחתו [אברבנאל, קאסוטו].
כתוצאה מכך, פרעה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם – הוא התעלם ממשה ואהרן שבאו לדרוש ממנו לקיים את הבטחתו ולשלוח את העם [רלב"ג, ביאור יש"ר], ובחר להקשיב אך ורק למאויי לבו [אלשיך]. הכתוב מסכם את האירוע במילים כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר ה'. ציון זה מעורר שאלה בקרב הפרשנים: היכן בדיוק דיבר ה' על כך? הצורך בהדגשה זו נובע מכך שדווקא עתה, לאחר שפרעה ראה במו עיניו שתפילת משה נענתה והביאה לו הרווחה, היה מצופה ממנו להכיר ביד ה' ולקיים את דברו. לכן הכתוב מזכיר את נבואתו המוקדמת של ה' ("ולא ישמע אליכם פרעה"), אשר חזתה מראש כי גם במצב שבו תוענק לפרעה הקלה ברורה, הוא עדיין יבחר להקשות את עורפו ולסרב [רש"י, שפתי חכמים, משכיל לדוד].