מכת הכינים מהווה נקודת מפנה דרמטית במאבק בין משה ואהרן לבין חכמי מצרים. לאחר שהצליחו לשחזר את מכות הדם והצפרדע, ניצבים כעת החרטומים מול שוקת שבורה. הכתוב מציג פרדוקס לשוני מרתק: כיצד ניתן לומר וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן (עשו כך) ומיד לאחר מכן וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ?
הפרשנים מציעים מספר דרכים ליישב סתירה זו. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שהמילים וַיַּעֲשׂוּ־כֵ֨ן מתייחסות לפעולת ההכנה בלבד. כלומר, החרטומים הכו בעפר וביצעו את ההשבעות המאגיות שלהם מתוך כוונה ליצור כינים, אך בניגוד לעבר, מעשיהם לא הניבו פרי והם כשלו במבחן התוצאה [רמב"ן, רבנו בחיי, קאסוטו, ביאור יש"ר].
מנגד, קבוצת פרשנים אחרת מציעה קריאה שונה לחלוטין של המילה לְהוֹצִיא. לדעתם, החרטומים כלל לא ניסו לברוא כינים נוספות, שהרי איזו תועלת יש בהוספת מכה על מכתם? מטרתם הייתה להוציא ולגרש את הכינים מעל המצרים, מתוך מחשבה שאם יצליחו לבטל את המכה, יוכיחו שמעשי משה הם רק כשפים שניתן לסתור. אולם, הם נכשלו בניסיונם לרפא את העם [שד"ל, מלבי"ם, בכור שור, הכתב והקבלה, חזקוני]. גישה שלישית מסבירה כי מאחר שכל עפר הארץ כבר הפך לכינים, החרטומים ניסו לְהוֹצִיא ולברוא כינים ממקום אחר ולהביאם למצרים, אך גם בכך כשלו [רש"י, גור אריה, שפתי חכמים, מזרחי].
את פעולתם ניסו החרטומים לעשות בְּלָטֵיהֶ֛ם, מילה המתפרשת כמעשי כשפים [שטיינזלץ], כפעולה שנעשתה בחשאי ובשקט [בכור שור], או מלשון קללה [שפתי כהן].
מדוע בעצם וְלֹ֣א יָכֹ֑לוּ? המקורות מציגים שלוש סיבות עיקריות לכישלון המהדהד:
הסיבה הראשונה נעוצה במגבלות עולם הכישוף. על פי חז"ל, כוחות הטומאה והשדים אינם שולטים על בריה שגודלה פחות מכשעורה [רש"י, תולדות יצחק, רלב"ג, הדר זקנים]. הסיבה העמוקה לכך היא שדבר הקטן משיעור שעורה נחשב כחסר ממשות ובטל בעולם. וכפי שדבר כה זעיר אינו יכול לקבל טומאה, כך כוחות השדים אינם יכולים לחול עליו [גור אריה, משכיל לדוד].
הסיבה השנייה היא טכנית־פיזית. כוחם של מכשפים פועל רק כאשר רגליהם עומדות יציבות על הקרקע. מכיוון שכל עפר הארץ הפך לכינים שרחשו תחת רגליהם, נוצר נתק בינם לבין האדמה, וכוחם המאגי בטל [רא"ש, תולדות יצחק, דעת זקנים, חזקוני]. בנוסף, ייתכן שפשוט לא יכלו להתרכז ולעמוד איש מול רעהו מרוב בושה וצער, שכן גופם שלהם היה מלא בכינים [חזקוני, שפתי כהן].
הסיבה השלישית היא תיאולוגית. בניגוד למכות הקודמות, כאן התרחשה יצירה חדשה של יש מאין, דבר המסור אך ורק לכוחו של ה׳. ה׳ מנע מהם את ההצלחה כדי לחשוף את אפסותם, להוכיח כי מדובר בהתערבות אלוהית ישירה ולא באחיזת עיניים, ולמנוע מהם להמשיך להטעות את פרעה [רמב"ן, ספורנו, שד"ל, רש"ר הירש].
הפסוק נחתם בקביעה וַתְּהִי֙ הַכִּנָּ֔ם בָּאָדָ֖ם וּבַבְּהֵמָֽה׃. כפילות זו, לאחר שהדבר כבר נאמר בפסוקים הקודמים, באה להדגיש מספר נקודות. ראשית, ללמד שהמכה לא פסחה על החרטומים עצמם, שסבלו ממנה על בשרם [אבן עזרא, הטור הארוך]. שנית, להוכיח שמדובר בכינים ממשיות ולא באשליה אופטית [שפתי כהן]. שלישית, הכתוב מדגיש את אופי המכה: הכינים לא רק רחשו על העור, אלא נכנסו והתחברו לבשר האדם והבהמה ועקצו אותם כחיצים [העמק דבר]. ולבסוף, יש כאן עדות לכך שהכינים נשארו באופן קבוע ולא סרו מהם, כעונש של ביזיון מתמשך למרות כל מאמצי החרטומים [מלבי"ם, קאסוטו].
השפלתם של המכשפים ניכרת לא רק בכישלונם, אלא גם בשינוי התואר שלהם בכתוב. בעוד שבמכות הקודמות כינה אותם התנ"ך בתואר המכובד "חרטומי מצרים", המעיד על מעמדם הרם כאנשי שם, החל ממכת הכינים שבה נחשפה חולשתם, הם מאבדים את יוקרתם ומוזכרים בתואר הסתמי "חרטומים" בלבד, עד שהם נעלמים כליל מן הסיפור המקראי [רבנו בחיי].