מכת הערוב מציגה שלב חדש במכות מצרים, שבו מתגלית השגחה פרטית מדויקת וגלויה לעין. הפלא המרכזי במכה זו אינו רק עצם הופעת החיות הרעות, אלא ההבחנה המוחלטת שהציב ה' בין המצרים לבין בני ישראל, באופן שמוכיח את שליטתו המלאה בטבע.
הפרשנים נחלקו בביאור המילה פְדֻת. הגישה המרכזית בקרב רוב הפרשנים היא שמשמעות המילה היא הבדלה, הפרשה וקביעת גבול ברור [רש"י, רשב"ם, אבן עזרא, שד"ל, קאסוטו]. לעומתם, יש המפרשים מילה זו מלשון ישועה, הצלה ופורקן [ביאור יש"ר, נתינה לגר]. גישה ייחודית מציגה את המילה במשמעות של פדיון וכופר נפש. לפי פירוש זה, היו בישראל אנשים רשעים שבאופן טבעי היו ראויים להיפגע במכה, אולם כדי שהמצרים לא יחשבו שהמכה מקרית ופוגעת בכולם ללא אבחנה, ה' הציל את אותם רשעים, והמצרים שלקו במקומם שימשו עבורם ככופר ופדיון [העמק דבר, מלבי"ם]. מנגד, יש מי שרואה במילה זו ביטוי פילוסופי עמוק של הוצאת אדם מרשות אחת לאחרת, כמבחינה בין אלה הנשענים על כוח אנושי לבין אלה הנכנעים לה' [רש"ר הירש].
אופי ההבדלה וההצלה היה יוצא דופן ולא הוגבל רק לגבולות הגיאוגרפיים של ארץ גושן. הפרשנים מסכימים כי גם אם איש ישראל ואיש מצרי עמדו זה לצד זה בלב ארץ מצרים, החיה הרעה הייתה תוקפת את המצרי בלבד ומתעלמת לחלוטין מהישראלי [ספורנו, אור החיים, רבינו בחיי, אבן עזרא, טור הארוך]. מנגד, מצרי שהיה שוהה בארץ גושן לא היה חומק מהמכה [רלב"ג], אם כי יש מי שסבור שמצרי שהיה בורח ומוצא מחסה בתוך עמי, כלומר בקרב בני ישראל, היה ניצול [בכור שור]. הבדלה זו לא נועדה רק לשעתה, אלא היוותה מודל והצהרה על הבדלה נצחית ורוחנית בין ישראל לעמים [הכתב והקבלה].
תשומת לב מיוחדת מעניקים הפרשנים לאופן כתיבת המילה פְדֻת בפסוק, שנכתבה בכתיב חסר ללא האות ו'. הסיבה לכך היא שההצלה במצרים לא הייתה פדות שלמה, שכן אחריה באו גלויות ושעבודים נוספים. רק לעתיד לבוא, כאשר תהיה גאולה שלמה ותשועת עולמים שאין אחריה שעבוד, המילה מופיעה במקרא בכתיב מלא כפי שנאמר בתהילים "פדות שלח לעמו" [רבינו בחיי, קיצור בעל הטורים, פני דוד, תולדות יצחק].
הפסוק מסתיים בהכרזה לְמָחָר יִהְיֶה הָאֹת הַזֶּה. קביעת הזמן למחר נועדה למנוע מהמצרים לטעון שמדובר בתופעת טבע מקרית, ולהוכיח שהכל נעשה בהכוונה אלוהית מדויקת ומוצהרת מראש [רשב"ם, חזקוני]. בנוסף, דחיית המכה למחר העניקה לפרעה ולמצרים יום שלם של חסד כדי לחזור בתשובה, ורק משלא עשו זאת, באה עליהם המכה [ביאור יש"ר]. הסבר נוסף הנשען על חוקי הטבע מבהיר כי הציווי האלוהי ניתן לחיות באופן מיידי, אך מכיוון שהן שכנו ביערות ובמדבריות רחוקים, נדרש להן זמן מסע עד שהגיעו לערי מצרים ביום המחרת, ובמקביל, החיות שכבר היו בארץ גושן פינו את האזור לחלוטין עד לאותו מועד [מלבי"ם].