בתגובה להבטחתו של פרעה, משה מסכים להתפלל להסרת המכה, אך מציב לו אזהרה חמורה לבל יחזור על שקריו. בפסוק זה משה מבטיח: וְהַעְתַּרְתִּי – פועל המנוקד בפתח המעיד על לשון עתיד, כלומר "אני אתפלל" [רשב"ם].
מועד הסרת המכה נקבע למָחָר. הפרשנים מציגים מספר סיבות להמתנה זו: ראשית, משה רצה לפעול באותה מתכונת של מכת הצפרדעים, שבה פרעה עצמו ביקש שהמכה תסור "למחר" [רמב"ן, הטור הארוך]. שנית, קביעת הזמן המדויקת נועדה להוכיח שהסרת המכה היא נס מאת ה' ולא תופעת טבע, וכדי שפרעה לא יחשוב שמשה פועל באמצעות אצטגנינות (חכמת הכוכבים) ופשוט יודע מראש את השעה הטבעית שבה המכה אמורה לחלוף [רבנו בחיי, ביאור יש"ר]. מנגד, יש המסבירים זאת מבחינה מעשית: כשם שלקח לחיות הרעות מהלך של יום שלם להגיע מן היערות אל ערי מצרים, כך יידרש להן יום שלם לעשות את הדרך חזרה למקומן הטבעי [מלבי"ם]. בניגוד למכת הצפרדעים שבה הצפרדעים מתו במקומן, חיות הערוב לא הומתו אלא שבו למקומן, וזאת כדי שהמצרים לא יוכלו ליהנות מעורותיהן [רמב"ן, הטור הארוך].
בחלקו השני של הפסוק, משה מזהיר את פרעה: רַק אַל יֹסֵף פַּרְעֹה הָתֵל. המילה הָתֵל (ללעוג או לשקר) מופיעה כאן בצורה דקדוקית חריגה [אבן עזרא]. שורש המילה קשור למושג של בניית דבר מה גבוה ולבסוף הפלתו והחרבתו. המשמעות העמוקה בהקשר זה היא נטיעת תקוות גדולות והבטחות שווא, ומיד לאחר מכן ניפוצן ורמיסת האמון [רש"ר הירש]. משה מזהיר את פרעה לבל יחזור על התנהגותו ממכת הצפרדעים, שבה הבטיח לשלח את העם וחזר בו [אבן עזרא, מלבי"ם, ביאור שטיינזלץ].
הפרשנים שמים לב לשינוי המעניין בסגנון הדיבור של משה: הוא פותח בפנייה ישירה לפרעה בגוף שני ("מעמך"), אך לפתע עובר לדבר עליו בגוף שלישי ("אל יוסף פרעה") [ברכת אשר על התורה, קאסוטו]. מעבר זה נועד לשמור על כבוד המלכות ולעדן מעט את האזהרה החריפה, תוך מתן חשיבות יתרה לדברים. כמו כן, משה משתמש באותן מילים שבהן השתמש פרעה קודם לכן ("אנכי", "רק") כדי להראות שאינו מרכין את ראשו לחלוטין בפני המלך [קאסוטו].
על עצם השימוש במילה בוטה כמו "התל" (שקרן או מכזב) כלפי מלך, בניגוד לציווי לחלוק כבוד למלכות, מסבירים כי מדובר בטקטיקת ויכוח: פרעה הציג קודם לכן טענה הגיונית וחזקה – מדוע על בני ישראל להרחיק לכת שלושה ימים במדבר, ולא להסתפק בהתרחקות קלה? מכיוון שלמשה לא הייתה תשובה ניצחת לטענה זו, הוא בחר להכעיס את פרעה בכוונה על ידי הטחת עלבון, כדי שפרעה ישכח מטענתו ההגיונית מתוך כעס ופחד. טקטיקה זו אכן עבדה, ופרעה לא הזכיר שוב את עניין המרחק אלא עבר לשאול "מי ומי ההולכים" [תולדות יצחק]. עם זאת, משה הסכים לקבל לעת עתה את הפשרה של פרעה שלא להרחיק לכת, רק כדי להשיג התקדמות כלשהי ולשחרר את העם, גם אם זו לא הייתה המטרה הסופית [העמק דבר].